ההיית או חלמתי חלום: בכנרת חוגגים שיא תקופתי

מאז שיותם שטיינברג (37) חזר לבית שבו נולד בקיבוץ מעגן הנושק לשפת הכנרת, הוא מצא מרגוע לפוסט־טראומה שממנה הוא סובל לאחר שנפצע ברצועת עזה בעת שירותו הסדיר כשריונר. בתום השירות הצבאי עזב את הארץ ועבר לגור בקנדה, חזר לארץ ועבר לתל אביב. לאחר מכן התגורר בשפיים, וב־2012, לאחר שחזר לקיבוץ כנרת, גילה כי הדירה שלה קיר משותף עם ביתו של אביו עומדת למכירה, וקנה אותה. דווקא אז מצא את שלוותו, כשהתחיל לתעד מהסאפ שהוא שט עליו מדי יום את האגם הלאומי, וכמו כל עם ישראל היה מדוכדך בשעות השפל שלו ושמח בשעותיו היפות. 

"עכשיו, כשהמפלס כל כך גבוה, אין לתאר את האושר", הוא אומר, "מה שנותר מהאי זה רק צמרות העצים שגדלו עליו ועכשיו מבצבצות מעל לפני המים. כבר 30 שנה, מאז שאני ילד, אני לא זוכר את הכנרת ככה. בכל בוקר כשאני רואה אותה אני מתמלא בשמחה. 2003 היתה השנה האחרונה שהיתה דומה לשנה הזאת, אבל באותו קיץ המפלס ירד והמים חזרו לאחור.

השנה המים לא ברחו כמעט בכלל, ומייד לאחר הסגר הראשון החופים היו מפוצצים בנופשים שלא יכלו לצאת לחו"ל, ובאו לראות ולשמוח עם הכנרת המלאה. אי אפשר היה לצאת מהקיבוץ, היו פקקי ענק מעין גב עד לצמח. 

האי, שהפך לסמל הלאומי של הבצורת, חזר אל מתחת לפני המים אחרי החורף האחרון. חוף קיבוץ מעגן // צילום: גיל אליהו/ג׳יני



"אני מכיר את האי של מעגן מאז היווצרותו בסביבות תחילת שנות האלפיים. הוא נכנס לכותרות כסמל הבצורת והוא ממש כאן, מול העיניים שלי, מול הפרגולה שלי - אין יותר מזה. באחד הימים אני גולש, ופתאום רואה אדם מנופף לי מהאי. שאלתי את עצמי: 'מה קורה פה? אני הוזה?' התקרבתי וראיתי אותו עומד חצי עירום, עם חתיכת בד עליו, כמו רובינזון קרוזו.

"חשבתי שאולי הוא בצרה. חזרתי לחוף שהאי כבר התחבר אליו וצעדתי כל הדרך ברגל לראות מי זה. פגשתי שם בחור תמהוני כזה, לא נראה שהוא באותו תדר שלנו, מגדל אווזים. כנראה חיפש אי בודד להתנתק מהעולם. באותו יום, בגלל שהמים התייבשו לגמרי והאי התחבר ליבשה, התנים התחילו לבוא לאווזים ולאיים עליהם. הוא היה חי מדגים ומפירות שקטף במטעים שמעבר לכביש. קצת לפני שהכנרת התחילה לעלות, הוא נעלם".

אי ירוק בים 

שני קילומטרים וחצי בלבד מפרידים בין האי של מעגן לבין סכר דגניה. קו קצר יחסית למונחי הכנרת, המשרטט באופן מטאפורי את מנעד מצב הרוח הלאומי לדורותיו: בין האי שהפך בשנים האחרונות לסמל הבצורת לבין הסכר - הסמל ההיסטורי לשפע. 

"כל הסיפור הזה באמת קצת מוזר. שנים רבות היינו תלויים באגם כמקור חיים ומשום כך הוא הפך לסוג של סמל לאומי, וככזה הוא משתנה הרבה יותר לאט מאשר המציאות", מסביר פרופ' ליהוא זיסברג, פסיכולוג ארגוני־חברתי ממכללת גורדון לחינוך בחיפה. "זה מאוד סמלי, בייחוד בתקופה שאנחנו כעם סובלים מדיכאון קליני, כי החברה שלנו משוסעת ומפולגת. לפחות על זה אנחנו מסכימים: מפלס הכנרת עולה, אז גם מצב הרוח של כולנו מרומם עכשיו".

הקמת המתקן לשאיבת מים מלוחים לשיקום הנחלים // צילום: ארכיון מקורות

אחרי חמש שנים שחונות שקירבו אותנו לפני כשנתיים לקו השחור שמתחתיו המשאבות אינן יכולות לשאוב יותר, ולגירעון מצטבר של כ־6 מ' בגובהה המקסימלי של הכנרת, הגיע רצף שהפך את הקערה על פיה. חורף 2018־2019 העלה את הכנרת ב־3.45 מ', יותר מפי שניים מקצב עליית המפלס בחורף ממוצע. חורף 2019־2020 הפתיע אף הוא והעלה את המפלס ב־2.97 מ'. בסך הכל קיבלה הכנרת כמות מים שהיתה מקבלת בארבעה חורפים ממוצעים.

נוסף על כך, נהנה האגם הלאומי שלנו גם משני קיצים מבורכים בזכות הזרימות החזקות של הנחלים גם בעונות החמות, שהאטו דרמטית את קצב אידוי המים. לעומת ממוצע של 1.60 מ' מים שמתאדים בקיץ אחד, אשתקד היא איבדה רק 68 ס"מ, ובקיץ הנוכחי, שהסתיים רשמית בשבוע שעבר, 75 ס"מ. תוצאות מרשימות אלו הביאו את מפלס הכנרת להתייצב על המפלס הגבוה ביותר שידעה זה 27 שנים בתקופה זו של השנה, כשחסרים לה 90 ס"מ בלבד. 

מוקי צור. "עשו בעין גב חפירות אדירות  להעמיק את הנמל במטרה שימשיך לפעול" // צילום: גיל אליהו/ג׳יני



לאור כל אלו, נטשו עיני הציבור מאז החורף האחרון את סמל הבצורת בדמותו של האי של מעגן ההולך ונעלם מתחת למים, ועברו לסמל הכנרת העולה על גדותיה בדמותו של סכר דגניה הוותיק, שעומד על תילו מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת. מאז שהסכר עבר מחברת החשמל לאחריות חברת מקורות, הוא נפתח בסה"כ ארבע פעמים - האחרונה ב־1992 - וכעת נראית הפעם החמישית קרובה מתמיד. 

"הסיבה לירידה האיטית של המפלס נעוצה בשני החורפים הטובים. בזכותם מעיינות הדן והבניאס, שהם המעיינות המרכזיים שמזינים את הירדן, ממשיכים להכניס עד עכשיו לכנרת כמויות יפות של מים לתקופה הזאת של השנה", מסביר יואב דקל, מנהל מרחב צפון של חברת מקורות. 

"המפלס הגבוה הצליח להישמר במהלך הקיץ למרות שהגברנו באופן משמעותי את השאיבה למוביל הארצי, ואם בשנים השחונות שאבנו כמות מינימלית שהגיעה אפילו ל־20 מיליון קוב בלבד, השנה שאבנו 170 מיליון ועד לסוף השנה השאיבה תסתכם בכ־210 מיליון. יש סיכוי גבוה שניאלץ לפתוח השנה את סכר דגניה. התחזית הכי מעודכנת שיש לנו אומרת שבחורף הקרוב נקבל 90 אחוזים מהממוצע הרב־שנתי. לכן אנחנו עושים את כל המאמצים לנצל את כמויות המים שיש בכנרת כדי לא לפתוח אותו, אבל הסיכוי הוא מאוד גבוה".

אופטימיות זהירה

לצד התחזיות האופטימיות, מומחי המים אינם תמימי דעים בשאלת פתיחת הסכר. למעשה, הסיכוי להתממשות תחזית לעונה שלמה עומד על 50 אחוזים. ד"ר עמיר גבעתי, מומחה אקלים והידרולוגיה בחברת "קליימסל" ומרצה בתחום באוניברסיטת תל אביב, סבור שהסיכוי לפתיחת הסכר השנה דווקא נמוך. 

זרימת הירדן דרך הסכר. פתיחה נוספת בסימן שאלה // צילום: ארכיון מקורות

"היום המצב הוא מצוין, אבל זה משקף את המצב שהיה ולא את המצב שיהיה", אומר ד"ר גבעתי. "אני רואה גם את המודלים האירופיים וגם את המודלים האמריקניים, ובכולם יש הסכמה שהחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר יהיו שחונים ומתחת לממוצע - וזה אומר שהכנרת תמשיך לרדת כנראה עד לחודש דצמבר, מה שמקטין את ההסתברות לפתיחת סכר דגניה. מה גם שכאשר מסתכלים אחורה, אז עוד לא היו לנו שלוש שנים רצופות גשומות. היו לנו בצורות כמה שנים רצופות, אבל לא להפך. המודלים מראים שהחגיגה נגמרה, לפחות עכשיו לא נראה שנקבל אפילו שנה ממוצעת".

גיורא שחם, מנכ"ל רשות המים הקובעת את היקף השאיבה מהכנרת ואת מדיניות פתיחת הסכר, מעדיף בשלב זה להימנע מנבואות. "אם תהיה שנה ממוצעת אז כנראה שנצטרך לפתוח את הסכר, אבל לפי התחזית כרגע נגיע ל־90 אחוזים מהממוצע. התממשות התחזית הזו פירושה הגעה כמעט לקו הגלישה העליון, אך לא כזו שתצדיק את פתיחת הסכר. 

"באופן כללי, אנחנו מעדיפים לשאוב מים ולא להגליש אותם כי זה מאוד יקר. הבעיה היא שאנחנו מאוד מוגבלים באספקת מים מהכנרת למערכת הארצית כי המליחות של מי הכנרת גבוהה מהמליחות של מי ים מותפלים פי 10־15. שיטת החיטוי של מי הכנרת באמצעות סוג מסוים של כלור יוצרת שאריות של כלור בצנרת, בערכים שמשרד הבריאות לא מאשר להגיע אליהם.

מבט על נהר הירדן וסכר דגניה // צילום: ארכיון מקורות

בעיה נוספת היא שבגלל שרמת המליחות של מי הכנרת גבוהה, רמת המליחות של מי הקולחין שיוצאים מהבתים אחרי השימוש בהם היא בדרגה עוד יותר גבוהה, וזה פוגע בקרקע לגידולים החקלאיים שניזונים ממי קולחין שעברו טיהור".

שחם מציע למועצת רשות המים פתרון שישלב בין ניצול מי הכנרת לשתייה ולצורכי החקלאות לבין הזרמת המים דרך סכר דגניה, ואגב כך גם החייאת קטע משמעותי ממורד הירדן הדרומי. 

"בגלל בעיות המליחות שמגבילות אותנו בשאיבה והצורך בהחלפת מים של הכנרת כדי לשמור על איכותה האקולוגית, אנחנו מחפשים קליינטים מסביב לכנרת בעמקים המזרחיים. אנחנו עושים מאמצים לתגבר את אספקת המים בעמק בית שאן, עמק חרוד, עמק המעיינות ובקעת הירדן, שחסרים להם הרבה מאוד מים. שם יש גידולים כדוגמת תמרים, פלפלים וענבים שיודעים גם לספוג מליחות ברמה גבוהה, ולכן אנחנו רוצים שהחקלאות באזור הזה תתבסס על מי הכנרת. 

"אנחנו ממליצים לא לשאוב יותר מ־180־190 מיליון קוב למוביל הארצי, ואת השאר לספק פה באזור. עד שיקימו את הצנרת בכפוף לאישור מועצת רשות המים, נוכל לספק 30־40 מיליון קוב מים לעמקים המזרחיים ובעתיד נוכל להכפיל את הכמות. זה יהפוך גם קטע של נחל מדהים לנחל חי אחרי שבמשך עשורים זרמו בו מי ביוב ומים מלוחים מהמוביל המלוח של הכנרת. זאת אחת מפעולות שיקום הנחלים הכי משמעותיות שהיו פה בשנים האחרונות".

כך או כך, בחברת המים הלאומית מקורות ובשיטור הימי של הכנרת, ההכנות הקדחתניות לפתיחת סכר דגניה בעיצומן. היום, כשהכנרת חזרה שוב למלוא הדרה, נזכר רפ"ק ווליד עותמאן, מפקד השיטור הימי כנרת, בימים קשים יותר. 

"עד לפני שנתיים היחידה היתה בבעיה כי הכנרת היתה בשפל ולא נותרו לנו מקומות עמוקים לעגון את כלי השייט שלנו ובכך להמשיך במשימתנו להצלת חיים", הוא אומר, "לפני שנתיים הכנרת הגיעה לשפל כזה, שהשוטרים נאלצו לבנות רפסודה בעומק האגם לעגון בה את הסירות שלנו. היינו מגיעים אליה עם סירות קטנות. אחרי זה עברנו לנמל עין גב, אבל גם שם זה ירד לשפל של עשרות סנטימטרים בלבד שלא אפשר לנו להמשיך לפעול משם. לקראת החורף שברנו את הראש בניסיון למצוא פתרונות חדשים, אבל מה שלא יכולנו לעשות - הטבע עשה, ואלוהים מילא לנו את הכנרת והחזיר אותנו לכאן".

שעת השי"ן 

בזמן הפגישה שערכו אנשי מקורות עם מפקד השיטור הימי, נמשכו ההכנות הקדחתניות לקראת פתיחה אפשרית של הסכר. "אנחנו נמצאים בהיערכות הנדסית למערכות הטכניות של הפעלת הסכר במקביל להיערכות הלוגיסטית", מסביר יואב דקל, מנהל מרחב צפון של מקורות. "מביאים בחשבון חקלאים, מטיילים וכל מי שפתיחת הסכר תשפיע עליהם כדי לשמור על שלום הציבור. יש מערך שלם של הודעות, סיורים והכנות מקדימות כדי להכין את אפיק הירדן לכמויות המים העצומות. 

"כשאני מתעורר ורואה את הכנרת ככה, אני מתמלא שמחה". יותם שטיינברג במעגן // צילום: גיל אליהו/ג׳יני



"אנחנו עוקבים אחרי עליית המפלס על פי מודל שפותח במקורות, שבעזרתו אנחנו לומדים לחזות מראש מתי אנחנו עלולים להגיע למפלס של פתיחה. מכיוון שהסכר נבנה במקור על ידי חברת החשמל לצורך הפעלת תחנת הכוח שפעלה בנהריים, אז הוא יכול להעביר דרכו כמות של מים השווה ל־7 ס"מ בלבד ביממה. זאת, בשעה שבשיטפונות, כפי שכבר קרה לא פעם בעבר, הכנרת מסוגלת לעלות ביותר מ־20 ס"מ ביממה ואף יותר. בשנה שעברה היא גם עלתה ב־24 ס"מ ביממה אחת.

"אם אני מחכה יותר מדי ופתאום מגיע גשם מאוד משמעותי, אז כמות המים שנכנסת לכנרת ביממה אחת, עולה בהרבה על כמות המים שהסכר מסוגל להוציא ממנה גם כשהוא פתוח לגמרי. כל היופי והחוכמה במודל הזה הוא בבחירת העיתוי הנכון לפתיחת הסכר, כשברור שאי אפשר לחכות שהכנרת תגיע למפלס מלא ואז לפתוח".

כדי להבין את הצורך לאזן בין שמירה על מפלס גבוה לבין שימוש מרבי לצורכי האדם, צריך לחזור אחורנית לפעם הראשונה שבה פתחה מקורות את הסכר. זה קרה בחורף הקשה של 1969, שבסיומו החלה חברת המים הלאומית לספוג תביעות משפטיות מיישובים ותיירנים שעסקיהם ניזוקו מההצפות. מקורות חיכתה עד שהמפלס יגיע לרום המרבי ורק אז פתחה את הסכר. אלא שבאחד מאירועי הגשם הגדולים עלה המפלס ב־34 ס"מ, מאחר שהמים שיצאו דרך הסכר שווים ל־7 ס"מ מהמפלס - כחמישית מהכמות שנכנסה לאגם באותה יממה. 

הספורט הלאומי - המעקב אחרי מפלס הכנרת. תצוגת המפלס בעין גב // צילום: גיל אליהו/ג׳יני



לקיבוץ עין גב, שכלכלתו התבססה בעיקר על דייג וגידולים חקלאיים שונים, נגרמו נזקים כלכליים עצומים מהצפת החופים. "זה נס שהכנרת נראית ככה היום, 28 שנים לא ראיתי אותה מלאה כל כך", אומר מוקי צור (82) מחנך, חוקר ומוותיקי החברים של קיבוץ עין גב, שאותו פגשנו במזח סירות הדיג והתיירות של הקיבוץ. "עד לפני שנתיים עשו כאן חפירות אדירות כדי להעמיק את הנמל, כדי שהוא יוכל להמשיך לפעול. אבל בחורף 1968־1969 כל הנמל נקבר מתחת למים וגם המזח היה מלא בברווזים, כי לא פתחו את הסכר בזמן והכל הוצף. בגלל הנזקים האדירים ניהלנו משפט נגד מקורות, שנמשך לא פחות מ־30 שנה. בסוף ניצחנו, אבל לא היה ערך לפיצוי שקיבלנו".

בחורף 1991־1992 מקורות כבר חששה מתרחיש דומה והיו שהציעו פתרונות שהיום נשמעים מופרכים. "אני זוכר את הישיבה הזאת. הייתי אז מהנדס צעיר במנהלת הכנרת", משחזר בחיוך גיורא שחם, שמכהן היום כמנכ"ל רשות המים. "החכמים ישבו וחשבו איך לרוקן את הכנרת שכל הזמן עלתה, כשאפילו הסכר הפתוח לא עמד בקצב. במזל הגשם הפסיק והתוכנית לפוצץ את הסכר נגנזה בדקה ה־90".

ווליד עותמאן. "הכנרת הגיעה לשפל כזה שהשוטרים נאלצו לבנות רפסודה בעומק האגם כדי לעגון בה את הסירות שלנו" // צילום: גיל אליהו/ג׳יני

זאת לא היתה הפעם הראשונה שרעיון פיצוץ הסכר עלה, אבל אז הנסיבות היו שונות לגמרי. עמירם אידלמן (73) שנולד, גדל והתבגר בקיבוץ כנרת ומשמש היום מדריך טיולים, מסביר: "במלחמת העצמאות היתה סכנה מאוד גדולה שאם הצבא הסורי יעבור את דגניה, לא תהיה שום אפשרות לעצור אותו כי לא היה שום כוח עד עפולה, ולכן היישוב היהודי כבר עשה הכנות לפוצץ את הסכר שמעליו עובר הגשר. גם במלחמת ששת הימים היה חשש שהאויב ינסה לפוצץ את הסכר, אז כל הזמן הסתובבו עליו חיילים שאבטחו אותו".

"הווילה היפה בעולם"

יהודה ניצני נולד לפני יותר מ־70 שנה במושבה כנרת. מאז שנישא הפך גם הוא לחבר קיבוץ כנרת, ובמשך עשורים ארוכים עבד ברשויות הכנרת השונות. כאחד מוותיקי האזור הוא מתנגד לפתיחת הסכר, אך עד היום לא מפסיק להתפעם מהמראות המרשימים של פתיחות הסכר שהיו בעבר. 

"היינו עומדים שעות ומסתכלים על הזרם העוצמתי שהיה ממשיך למורד הירדן. מקורות שמו רשתות והגנות כדי שחלילה שייטים ומתרחצים לא יישאבו אל תוכו. אני זוכר שב־92' הם ממש מתחו חבלי הצלה בכמה מקומות, כדי שאם במקרה מישהו נסחף, הוא יוכל לתפוס את החבל ולהינצל. יחד עם זאת היה קשה לראות איך המון דגים נסחפו לשם, נדבקו לרשת ופשוט נמחצו מהלחץ של הזרם. מקורות ניקו כל הזמן את הרשת, אבל בשלב מסוים הרימו אותה לגמרי כי הדגים פשוט סתמו אותה".

סכר דגניה נבנה ב־1932 על ידי פנחס רוטנברג לטובת תחנת הכוח ההידרו־אלקטרית של חברת החשמל בנהריים. אף שבמלחמת השחרור נכבשה תחנת הכוח על ידי הירדנים, המשיכה חברת החשמל להחזיק בסכר עד להקמת המוביל הארצי ב־1964, אז עברה האחריות עליו לידי חברת מקורות. 

יהודה ניצני. "מקורות היו שמים בזמנו רשתות והגנות כדי שחלילה שייטים ומתרחצים שנכנסו לזרם החזק בירדן לא יישאבו לתוך הסכר" // צילום: גיל אליהו/ג׳יני

גם היום עומד בסמוך אליו צריף ירוק נטוש וישן, כעדות אילמת לימים שבהם הסכר נפתח ונסגר לעיתים תכופות. במקום התגוררו מרדכי ופרידה יצחקי עם שני ילדיהם, ירדנה, שנקראה ע"ש נהר הירדן, ויצחק. 

"הצריף נבנה ב־44'־45' במטרה שמשפחה תתגורר בצמוד לסכרים כדי שהמפעיל יהיה זמין לעבודה 24/7, ואבא קיבל את העבודה בשמחה", מספר יצחק (80), בנו של שומר ומפעיל הסכר, "לעבור לשם מחושה בביתניה היה בשבילנו כמו לעבור לווילה הכי יפה בעולם. בעבר הרחוק, פתיחת הסכר וסגירתו היו  דבר שבשגרה. ב־1945 קיבלנו את הטלפון היחיד בכל האזור, חוץ מאשר המזכירות של קיבוץ כנרת. דרכו היו מקבלים הנחיות מחברת החשמל בחיפה לפתוח ולסגור את הסכר, ואיך לווסת את המים שמגיעים למפעל בנהריים. 

"גם אמא היתה עושה את זה. אי אפשר לחיות על שפת הירדן והכנרת ולא להיות דייג, אז רוב הזמן אבא היה עסוק בדיג ואמא היתה מקבלת את ההוראות. אז היא היתה אומרת 'כן, כן, אני כבר אודיע ליצחקי' ואז היתה יורדת ומפעילה את הסכר בעצמה. היינו מפעילים אותו עם ידית רק אם היתה תקלה במערכת או לא היה חשמל. אבל כשהיה חשמל אז היתה אפשרות לפתוח ולסגור את הסכר כבר אז על ידי לחיצת כפתור".

יצחקי זוכר היטב כיצד באותם ימים קיבלו יחס מיוחד מהחיילים הבריטים שחפצו ביקרם של עובדי חברת החשמל, שלהם נזקקו. הוא גם זוכר שבמהלך מלחמת השחרור נאלצו לעזוב את המקום למשך שנה, מאחר שמיקומו האסטרטגי משך אליו הפגזות מצד צבאות ירדן וסוריה, שגרמו לחורבנו של הצריף. בתום המלחמה חזרו לצריף ששוקם ושופץ, והוא עצמו התגורר בו מגיל 4 ועד גיל 20. כשהתבגר, הפך בעצמו לעובד בחברת מקורות, אבל מעולם לא הבין את החגיגות וההתרגשות במדינה בכל פעם שדיברו על פתיחה אפשרית של הסכר. 

"התחלתי לעבוד במקורות עם תחילת הקמת המוביל הארצי כקצין ביטחון של כל אזור הצפון. כשהיו עושים את החגיגות על פתיחת הסכר, הייתי בורח מהעסק הזה כמו מאש. לא אהבתי את כל ההצגה הזאת. אבל אם אתם מקווים לשנה גשומה, אני אברך על כך. הלוואי שתהיה שנה גשומה ושיפתחו את הסכר ויזרימו מים לים המלח. למרות שהירדנים ייקחו חלק גדול מזה בדרך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו