לעורר את כוונות הלב

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי בכיתה ז'. ילד מרמת גן שעולמו מוגן והרמטי. כשהחל הגיוס הכללי יצאנו אנחנו, הילדים, למלא את שורות העובדים. אחותי הגדולה התנדבה במד"א. אחי הגדול היה עסוק בצביעת פנסי מכוניות לצורך האפלה. אני התייצבתי לשירות הדואר. המשימה היתה לחלק בזריזות מכתבים שהגיעו מהחזית.

היינו מאושרים: גם הושטנו יד למאמץ המלחמתי וגם זכינו לחוויה לא שגרתית. קיבלתי כמה רחובות בשכונת פרדס כץ שבשולי בני ברק, ויצאתי לעבודה. דפקתי על הדלת של הכתובת הראשונה ומצאתי עצמי מול אישה לבושה חלוק בית ועטופה במטפחת לראשה. מסרתי לידה את המכתב והיא חטפה אותו וקראה "זה מיצחק". אחרי רגע התבוננה בי ושאלה "אין לך עוד אחד? מה עם שמעון?". התנצלתי שזה מה שיש בידי, ויצאתי לדרכי.

למחרת מצאתי עצמי עומד ליד אותה דלת. הפעם כבר הסתכלתי בגלויה וראיתי שגם המכתב היום הוא מיצחק. דפקתי בעדינות, ושוב האישה מולי. אני מושיט לה את המכתב והיא צועקת בקול מר "מה עם שמעון?". ליבה כנראה בישר לה רעות.
ביום שאחרי מצאתי את עצמי מחפש בערימת המכתבים את שמו של שמעון. כשלא מצאתי, הייתי מבוהל. אני הנציג של ה"חזית", ובפי יובש נורא שממלא את כל כולי. בחולשתי ביקשתי מחבר שחלק איתי את אותה שכונה להתחלף ברחובות. לא סיפרתי לו למה. לא שאלתי אותו אף פעם איך היה עבורו המפגש עם אותה אם. אני לא יודע עד היום מי היא, מה שלום בניה של האישה, ורק באוזניי נשארה הצעקה: "מה עם שמעון?".

רגש אשם עטוף בתירוצים

זה היה רגע של הצצה לעומקי הנפש של אישה אחת בשכונה אחת בשולי עיר אחת. כמה עיניים כאלה נמצאות בסביבתי? לכמה מהן אני מוכן להיחשף? רובנו חיים במציאות אורבנית ומנוכרת. מי שנמצא מחוץ לרשימת אנשי הקשר לא קיים עבורי בעולמי. הסופר פרנץ קפקא שרטט עבורנו תמונה של עצמנו בשעה שאנו נפגשים עם הקושי שלנו לעשות צעד החורג מהמסלול השגרתי שלנו: "כשאנו מטיילים בלילה ברחוב, ורואים עוד מרחוק (משום שהרחוב עולה לפנינו והירח מלא) איש רץ לקראתנו - לא ננסה לתפוס אותו, גם אם הוא חלש ומרופט, גם אם מישהו רץ אחריו וצועק, אלא ניתן לו להמשיך לרוץ".

בהמשך מתאר קפקא את ה"שיחה" המתנהלת ביני לביני, שבה אני מסביר לעצמי מדוע איני מתערב ועוזר לתפוס את האיש הנמלט: "לא אנחנו אשמים שהרחוב עולה לפנינו באור ירח מלא. ומלבד זאת, ייתכן שהרדיפה היא לשניים שעשוע בלבד, אולי שניהם רודפים אחרי שלישי, אולי השלישי נרדף על לא עוול, אולי השני מתכוון לרצוח ואנו נהפוך לשותפים לרצח...".
עוד ועוד "אולי" ממלאים את הסיפור של קפקא, טענות והסברים המשחררים אותי ממה שרואות עיניי. הסיום מתאר אושר גדול: "אנו מרוצים שאפילו את השני כבר לא רואים".

זהו תיאור די מדויק של אדם העומד מול חובה מוסרית ואינו פועל. הוא ממלא את עצמו בתירוצים, אך כולם מבטאים רגש אשם שמחלחל בו. רק כשהאיש הרודף נעלם מעיניו, הוא נרגע מעט. המציאות המאיימת חלפה. רגש האשם ידהה עימה, על ידי מערכת של מגננות ותירוצים.

האלוהי שבכל אדם

המסיכות שאנו עוטים על הפנים, לשמירת הבריאות ולהצלה ממגיפה, רק מסייעות לחומת הניכור לגדול ולבדל בינינו. האינטראקציה הבין־אישית הופכת להיות מצרך נדיר. הקשב נודד אל זמזום הווטסאפ המבשר על קליטת הודעה חדשה, המגע ביני לבין המסך נהיה אינטימי יותר. עולמי מצטמצם. מתוך המידור והבידול הזה אני מקטלג את הבריות כולן לצבעים, לשבטים, להשקפות עולם. בלי לדבר ולראות את האחר אני יודע עליו כמעט הכל. מצביע אל עבר פניו המכוסות ומשרטט את זהותו. השכן החרדי, המזרחי, המתנחל, הרפורמי. לכל אחד מבני האדם שמסביבי אני מוסיף את ה"א הידיעה. כאילו אני יודע עליו משהו. אבל האמת - איני יודע כמעט דבר. מה כואב לו? מה מדאיג אותו? על מה הוא חולם?
נקודת המוצא ליחסי "אני - אתה" היא הידיעה שכל אדם נברא בצלם אלוהים, וממילא בכל אדם מתגלה פן אחר של האלוהי. התודעה האנושית הזו מעוררת תקווה טובה לפגוש את האלוהי שבכל אדם. המבט השקט הזה, שחודר אל מעבר לקליפה וחותר אל המהות, מגלה את הייחוד שבכל אחד מאיתנו. ייחוד זה הוא המעניק את התקווה הטובה להתמלאות בשפע של אור אלוהי, על ידי הרחבת מעגל המפגשים שבין אדם לאדם. על רקע זה נוכל להבין את ברכת השלום היהודית הקדומה ביותר, זו שנשתמרה במקרא בתור "ברכת הכוהנים":
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
הברכה הזו מעוצבת במבנה ספרותי שלם: שלש מילים לשורה הראשונה, חמש לשנייה ושבע לשלישית. השדרה המרכזית יוצרת חיבור של שלוש מילים שהקריאה האנכית שלהן יוצרת את החיבור: "ה' - פניו - אליך". גם קריאה אופקית של שלוש השורות מעבירה אותנו ממדרגה למדרגה. המדרש מבאר את המילים הללו כך: "יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה". אור המוקרן מהאדם משפיע טוב על התנהלותו עם הסביבה. הוא מביט בעין טובה על הכל וכמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם. אור חוזר משפיע עליו מהטוב השמור בלב כולם. בכל יום אנחנו אומרים בתפילת הלחש: "ברכנו באור פניך, כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד". התיקון הגדול שלנו כפרטים וכחברה מתחיל ביכולת לראות פנים, להסתכל בעיני הזולת ולגלות בתוך עיניו את עולמו.

אנחנו עומדים כעת לפתחו של יום הכיפורים. עוצמתו של היום הזה מתבטאת במוטיבציה להמס חומות שמבדילות בין אדם לאדם, להעז להישיר מבט אל מישהו שעשוי להיות זקוק ליד המושטת שלי ובעיקר לבקש סליחה על כל אותם רגעי החמצה שבהם העדפנו להתכנס בתוך עצמנו. לכל אחד מאיתנו יש יום־יום הזדמנויות לפגוש מישהו מאחורי דלת. בעזרת מנה קטנה של אומץ אנחנו יכולים להאיר עולמות שלמים. יום הכיפורים הוא רק יממה אחת, אבל הנוכחות שלו בלוח השנה מעוררת את כוונת הלב להתגבר על העכבות ולייצר תנועה של זרימת חיים, שמאפשרת גם לאלוהים להיכנס ולשכון בינינו. 

הרב לאו הוא ראש מיזם 929 ויו"ר אקים ישראל