"לידתה של מדינת ישראל"

בהחלטת הוועידה בסוגיית ארץ ישראל הוכר למעשה הקשר בין הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי לארצו והוענקה לו הזכות המשפטית על ארץ ישראל כולה. ההחלטה באה לידי ביטוי בתמיכה בהקמת בית יהודי בארץ ישראל, על סמך הצהרת בלפור המפורסמת.

הכללת הצהרת בלפור בסיכומי הוועידה בנוגע לארץ ישראל, הפכה אותה מהצהרה מדינית בריטית לא מחייבת (שהביעה אהדה וסימפטיה לייעודה של הציונות להקמת מדינה יהודית) - למסמך מחייב בעל תוקף משפטי בינלאומי. הגשמת מטרה זו הוטלה על בריטניה, שהפכה לבעלת המנדט על ארץ ישראל.

 

כדי להבין את הרקע לכינוס ועידת סן רמו, חשוב ללכת אחורה לכמה אירועים שקדמו לה בשנים שלפני כן. ב-1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נחתם הסכם "סייקס-פיקו" - הסכם מדיני חשאי בין בריטניה לצרפת. המטרה היתה להסדיר ולחלק את אזורי השליטה בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון עם תום המלחמה, שהסתיימה כשנתיים מאוחר יותר בכיבוש האזור על ידי מדינות ההסכמה, בראשות בריטניה וצרפת.

 

בקיץ 1917 הגיש חיים ויצמן (באותה עת ממנהיגי התנועה הציונית) הצעה מדינית שניסח עם נחום סוקולוב. בהצעה הועלתה בקשה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה ולבנות את חייהם הלאומיים. ב-2 בנובמבר 1917 נחתם המסמך ההיסטורי על ידי שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, הידוע בכינוי "הצהרת בלפור".

 

במסמך נאמר בין השאר: "לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו: 'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא-יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת'".

 

בינואר 1919, כחודשים לאחר סיומה הרשמי של מלחמת העולם הראשונה, נפתחה בצרפת (ועידת השלום בפריז) שכללה את "מדינות ההסכמה" שניצחו במלחמה בראשות בריטניה, צרפת וארה"ב, וזאת על מנת לדון בעיקר בהסדרי שלום עם המנוצחות.

במהלך דיוני הוועידה בנוגע לעתידה של ארץ ישראל (שבה הניחו את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על א"י), השתתפה גם משלחת של "ועד המשלחות היהודיות" בראשות ויצמן.

 

המשלחת הפקידה בפני הוועידה מפה שכללה את דרישותיו הטריטוריאליות של העם היהודי, ובהן שטחים מלבנון, סוריה, ירדן וחצי האי סיני. נוסף על כך צורף תזכיר "להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכות היהודים לכונן מחדש בארץ ישראל את ביתם הלאומי". כן הוצע במסמך כי הריבונות על ארץ ישראל תופקד בידי חבר הלאומים, וממשלת הארץ תימסר לידי בריטניה הגדולה כמנדטורית.

 

שנה לאחר מכן, בפברואר 1920, התקיימה בלונדון ועידה בראשות בריטניה, צרפת ואיטליה.בוועידה נתגלעו חילוקי דעות בין הבריטים לצרפתים בנוגע לארץ ישראל. ראש הממשלה הצרפתי מילרן, שנכנס לתפקידו כחודש קודם לכן, לא אהד את התנועה הציונית וניסה לצאת כנגד "הצהרת בלפור" וכוונת השלטון הבריטי להקים בית יהודי לאומי בא"י.

 

במקום זאת הוא הציע להחיות את הסכם סייקס-פיקו, שלפיו פלשתינה תהיה תחת שלטון בינלאומי. הבריטים התנגדו נחרצות לכך וראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' חיזק את עמדתו בכך שהקריא בפני הצרפתים מברק מאת שופט בית המשפט העליון האמריקני לואי ברנדייס, מנהיג הציונים בארה"ב וידידו הקרוב של הנשיא וודרו ווילסון.

 

נוסח המכתב יצא כנגד יישום הסכם סייקס-פיקו על ארץ ישראל, שלמעשה "יביס את ההגשמה המלאה של הבטחת הבית הלאומי היהודי", כאשר הדרך היחידה לקיים את הצהרת בלפור שהוסכמה "על הצרפתים ועל בעלי ברית אחרים" היא להסכים להצעת הגבולות הציונית.

ב-19 באפריל 1920 התכנסו בשנית למשך שבוע ימים ראשי המעצמות המנצחות. מקום הכינוס הפעם היה וילה דבשאן (Devachan) שבעיר סן רמו שבאיטליה, ומטרת ראשי המעצמות היתה להשלים את המלאכה ולאשרר את ההחלטות מוועידת לונדון.

 

במהלך הדיונים נכחו, יחד עם עוזריהם, ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג', מזכיר המדינה לענייני חוץ ג'ורג' קורזון, ראש הממשלה הצרפתי אלכסנדר מילראנד, המזכיר הצרפתי לענייני חוץ, פיליפ ברטלו, ראש הממשלה האיטלקי פרנצ'סקו ניטי, הנציג היפני - שגריר יפן בצרפת קיישירו מטסואי - ושגריר ארה"ב ברומא, רוברט א' ג'ונסון וכן נציגים מבלגיה ויוון.

 

בסוף אותו שבוע, ביומיים האחרונים של הוועידה, התמקדו הדיונים בסוגיית עתידן של המדינות במזרח התיכון, ופלשתינה בראשן. הנציגים אישרו מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, ונקבע שארץ ישראל (פלשתינה) תהיה תחת שלטון המנדט הבריטי (שכלל גם חלק משטחי רמת הגולן ואת עבר הירדן המזרחי), ואילו סוריה ולבנון יהיו תחת מנדט צרפתי, וזאת חרף התנגדות הערבים.

 

 

בשאלת מיקומי הגבולות בין ארץ ישראל, סוריה ולבנון, התעוררו ויכוחים בין הבריטים לבין הצרפתים. בתום הדיונים הצליחו הבריטים להזיז את הגבול צפונה ככל האפשר, על מנת להבטיח משאבי מים חיוניים ולהכליל את עמק החולה, הכנרת והירדן בשטחי ארץ ישראל.

 

נוסף על כך, אושר כינון מנדט בריטי בשטח המחוזות העות'מאניים לשעבר - בגדד, מוסול ובצרה - שייקרא המנדט הבריטי על מסופוטמיה.

 

למחרת התמקדו הדיונים על עתידה של ארץ ישראל (פלשתינה) ושאלת הצהרת בלפור. בסוגיה זאת (כפי שקרה קודם לכן בוועידת לונדון) הביעו הצרפתים הסתייגות מההצהרה ומהכללתה בהסכם, ובעקבות זאת היו חילופי דברים תקיפים בין שני מזכירי החוץ של המדינות.

 

קרזון הבריטי דרש כי הצהרת בלפור, שהתקבלה על ידי המעצמות המנצחות קודם לכן, תיכלל בתוך המנדט על ארץ ישראל "בנוסח המדויק שבו ניתנה במקור". לעומתו, ברטלו הצרפתי דחה על הסף את הרעיון שעלה, ואף שהודה כי מדינות העולם אכן תומכות בשאיפה היהודית לייסד בית לאומי בארץ ישראל, כולל צרפת עצמה, הוא הציע לשקול זאת מחדש.

 

ברטלו טען שבמקום להכליל את הצהרת בלפור בכתב המנדט, סוגיית ארץ ישראל צריכה להידון בחבר הלאומים, ולו בגלל ש"איני זוכר שהסכמה כללית ניתנה מעולם להצהרתו של מר בלפור על ידי המעצמות".

 

קרזון לא נרתע מדבריו והשיב לו: "מר ברטלו כנראה אינו מבין במלואה את ההיסטוריה של השאלה", והדגיש בפניו שתנאי הצהרת בלפור אושרו לפני כשנתיים על ידי שר החוץ הקודם פישון, וכן על ידי נשיא ארה"ב ווילסון ומדינות רבות אחרות, ביניהן איטליה, סין ויוון, ולכן "בהחלט ישנה הצדקה לטעון כי הצהרת בלפור התקבלה בידי מספר גדול של מדינות".

 

במהלך הוויכוח ביניהם התערב ראש ממשלת איטליה, פרנצ'סקו ניטי, ואמר: "אין טעם ללכת להיסטוריה ולעבר". הוא הוסיף כי לטעמו "המעצמות הסכימו באופן כללי על הרצון לייסד בית לאומי ליהודים".

 

בסופו של דבר ההנהגה הצרפתית נסוגה מעמדתה בנוגע להצהרת בלפור וסוגיות נוספות, ובהן הזכויות האזרחיות והפוליטיות של הקהילה הצרפתית בארץ ישראל ומעמדם של המקומות הקדושים.

בהודעת הסיכום שאושרה בסיום הוועידה בנוגע למצבן של פלשתינה ושאר המדינות באזור, ולמעמדה של הצהרת בלפור, החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה מנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה.

 

בין היתר סוכם "לקבל את סעיפי המנדט לעיל ביחס לפלשתינה-ארץ ישראל, מתוך ההבנה שנכללה התחייבות של מעצמת המנדט שלא יהיה ויתור על זכויות שנהנו מהן עד כה הקהילות הלא-יהודיות בפלשתינה.

 

"הצדדים מסכימים להפקיד את ניהול פלשתינה... בידי בעל מנדט שייבחר על ידי המעצמות האמורות. בעל המנדט יהיה אחראי להגשים את הצהרתה של ממשלת בריטניה שניתנה במקור ביום 8 בנובמבר 1917, ושאומצה על ידי מעצמות הברית האחרות, התומכת בכינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, תוך שמובן וברור כי לא ייעשה כל דבר שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי שמהם נהנים יהודים בכל מדינה אחרת".

 

ב-1 ביולי 1920, בעקבות החלטות הוועידה, עברה בריטניה לממשל אזרחי בארץ ישראל בראשות הנציב העליון הרברט סמואל, תוך שהוא יורש את סמכויות השלטון הצבאי. כחודש לאחר מכן, נחתם בסוור שבצרפת הסכם שלום בין האימפריה העות'מאנית ומדינות ההסכמה, ובו נכללו באופן רשמי החלטותיה של ועידת סן רמו.

 

כעבור שנתיים, ב-24 ביולי 1922, מועצת חבר הלאומים אישרה את נוסח המנדט, ובכך הפך למסמך בינלאומי מחייב.

 

על חשיבותה של ועידת סן רמו ניתן ללמוד מדבריו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית ונשיאה הראשון של מדינת ישראל. "הוועידה סימנה למעשה את לידתה של מדינת ישראל", אמר, "ההחלטה בסן רמו, אותה הכרה בזכויותינו בפלשתינה, שנכללה באמנה עם טורקיה (הסכם סוור) והפכה לחלק מהחוק הבינלאומי - היא האירוע הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של תנועתנו (התנועה הציונית), ואולי - לא יהיה מוגזם לומר - בכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז הגלות".