סגירת מעגל מרגשת: ההפתעה שחיכתה לשני הרווקים בפגישה

יעל הייתה רק בת עשר כשעלתה מברית המועצות עם משפחתה, אי-שם בשנות ה-90. היא גדלה כילדה ירושלמית, עד שהתבגרה ופרשה את כנפיה אל העולם הגדול. הוריה כבר עזבו את העיר, ולאורך כל חייה היא ביקשה להשאיר את ילדותה מאחור, אפילו את השפה שדיברו בבית היא ביקשה לשכוח. כל אלו החזירו אותה לקשיי הקליטה של משפחתה, לעול הכלכלי שנפל עליה כבר מגיל קטן, ולשלל המסגרות החינוכיות בהן רק ביקשה להיות כתלמידה מן המניין, ללא הצלחה מרובה.

ככל שיעל ניסתה לטשטש את המבטא מהבית, הדבר לא עלה בידה, וברגעים בהם אנשים סביבה הבחינו בכך, היא הייתה נבוכה ומתוסכלת.

 לימים, הכירה את דניאל, בחור ירושלמי טיפוסי. ככל שעברו הימים, יעל ודניאל (השמות בדויים), הרגישו שמצאו את שאהבה נפשם - זה את זו. היא ראתה בו הגשמה והשלמה של כל מה שביקשה לעצמה: שייכות, משפחה ומסורת. היא תמיד הרגישה מחוברת מאוד לשורשיה היהודיים, ודניאל, שהיה שומר מצוות, עזר לה להבין עד כמה. עבור דניאל יעל הייתה מלאת שמחת חיים, אי של בטחון עצמי, עצמאיות והגשמה עצמית, והוא מצא בה את כל מה שרק ביקש.

ככל שהכירו יותר, התברר כי דניאל אמנם נולד בארץ, אך הוריו עלו מצפון אפריקה בשנות ה-60 המאוחרות, והוא נולד כמה שנים לאחר מכן. הסיפורים, הקשיים וגם הבדיחות שסיפר על בית של עולים חדשים, היו מוכרים לה כל כך.

באחד הימים שבהם נפגשו, ביקש דניאל להפתיע אותה. הוא הכין את הרכב, ארז קצת חטיפים ושתייה חמה, ואמר לה שאת המשך היום הם הולכים להעביר באחד המקומות הכי משמעותיים עבורו.

"לכותל"? היא שאלה בחיוך. "כן. אבל זה יהיה מאוחר יותר, לפני כן נקפוץ בירושלים לאן שהוא", אמר במסתוריות.

דניאל התחיל לנהוג, וככל שהתקרב אל היעד, ההתרגשות שעל פניה של יעל הלכה וגברה. הם עצרו את הרכב, וצעדו כמה דקות עד שעמדו אל מול בניין רכבות מתפורר. חלפו כמה שניות שבהן דניאל ניסה להגיד כמה מילים, אבל הוא מיד הבחין שיעל בוכה מהתרגשות.

"מה קרה"? הוא שאל אותה בבהלה. "את גם מכירה את הבניין הזה?".

יעל ניגבה את הדמעות וניסתה להסביר לו את המתרחש, אבל לא הצליחה להוציא מילה. אחרי כמה שניות היא לחשה לו: "אתה רציני? זה הבית שלי. אני גדלתי כאן, ממש בשיכון הזה, בקומה השנייה. הנה, שם משמאל זה החלון של המטבח, לידו החלון של הסלון, ואפילו את החדר של ההורים שלי אני רואה מכאן".

דניאל לא מצא מילים להגיב, ויעל המשיכה: "איך ידעת? אתה לא מבין כמה טוב לי פתאום להסתכל על המקום הזה כשאתה כאן איתי. אני מרגישה סגירת מעגל ושייכות, כמו שלא הרגשתי מעולם".

"את לא אמיתית", הוא אמר לה בהתרגשות. "זה היה הבית שלי. כאן גדלתי עד שנת 91'", אמר.

"מה?!", אמרה יעל. "אתה גם גדלת כאן? אנחנו עברנו לכאן באותה שנה, מיד אחרי שעלינו לארץ".

"גדלנו באותו הבית!", הם צעקו ביחד ופרצו בצחוק משותף.

הם עמדו שם, מביטים באבנים הירושלמיות המתפוררות. אבנים שספוגות בזיכרונות, בריחות ובקולות ילדותם, וקיבלו את ההחלטה להינשא זה לזו, ולבנות יחד את ביתם המשותף.

"אני לא מתביישת יותר במבטא שלי ", היא לחשה לו. "ברור שלא", השיב לה. "זה מי שאת, וזה מי שאני, ומסתבר שאנחנו יחד הרבה יותר שנים ממה שחשבנו", אמר לה בחיוך.

את הערב הם סיימו בתפילה ואמירת תודה מול אבני הכותל המערבי. כמה שבועות מאוחר יותר, עמדו השניים שוב ביחד, כשהפעם חופה לבנה עוטפת אותם כמו כנפי יונה. הם הביטו זה בעיניו של זו, ובלי שהיו נדרשות מילים, הם הרגישו שהם שוב גרים באותו הבית, אלא שהפעם – הוא ממש של שניהם.

במדור "מתחת לחופה" נביא לכם את סיפורי האהבה הכי יפים ומרגשים, של זוגות שהתחתנו דרך ארגון רבני צהר, שמטרתו היא גישור הפערים בין דתיים לחילוניים. כחלק מפעילותו, הארגון מקיים חופות אורתודוכסיות דרך הרבנות, ומקרב לבבות.  

הרב שי ויצמן הוא רב מחתן בצהר