במשך כמה חודשים אורית יעקבסון ועינת קידר, שתי אימהות לתצפיתניות, התלבטו כיצד עליהן לפעול לאורך חודש אוקטובר על מנת לגעת בכאב הבלתי אפשרי של תצפיתניות, על חברותיהן שנפלו או נחטפו במלחמה. השתיים רצו לחזק את אותן חיילות: "הן זקוקות לתמיכה ולחיבוק", אומרת אורית, אימא של שי-לי מקיבוץ יפעת, תצפיתנית ממחזור ינואר 24.
לאחר התלבטויות רבות של השתיים בתחילת המלחמה, הן החליטו להקים את מיזם "ישראל למען התצפיתניות", שמטרתו אימוץ החמ"לים של התצפיתניות בישראל על ידי תושבי היישובים הסמוכים. במסגרת המיזם, מחולק שי לכל התצפיתניות בישראל – להנצחת הנופלות ולזעקת החטופות, לצד חיזוק החיילות המשרתות בתפקיד.
"מדובר בצ'ארם כלנית שהחיילות יוכלו לענוד קרוב לליבן, אשר עוצב, יוצר ונתרם בידי מעצבת התכשיטים שני יעקובי", אורית מסבירה. "רצינו לתת להן שי שיסמל, שינציח, שיזעק וגם שיתמוך".
מסורת של תצפיתניות
"לחיילות אלו, כך למדנו כאימהות, יש עניין עם צ'ארמים. הן מעניקות אותם אחת לשנייה באירועים משמעותיים, בפרידות ובחילופי תפקידים, זה קטע שייחודי לתפקיד", אומרת אורית, ומסבירה שמכאן גם הגיע הרעיון לפעילותן באוקטובר. "הבנו שהשי צריך לכלול צ'ארם ורצינו שתהיה עליו כלנית. כשפנינו לשני יעקובי לבקש הצעת מחיר, נאמר לנו שהצ'ארם ייתרם באהבה לכל תצפיתניות ישראל". מדובר בתרומה של אלפי יחידות, מכסף טהור.
במקביל, באדיבות גילי בן שושן וצוות "אופק תעשיות דפוס", נתרמו גם כרטיסים מודפסים לצרף לשי. "כשהכרטיס הודפס, לא הסכמנו בשום אופן לשים אזכור צהוב על הכרטיס. לא הסכמנו לקבל את העובדה שעלול להגיע אוקטובר והחטופות לא יהיו כאן. אבל זה מה שקרה, וזה מרסק". לכן, רגע לפני חלוקת השי, בתוך שלושה ימים של עבודה מאומצת, נארזו הכרטיסים והשי יחדיו – ונקשרו בסרט צהוב על ידי מתנדבים.
איך הכול התחיל?
את הודעת השיבוץ של בתה לתפקיד התצפיתנית, קיבלה משפחתה של אורית בחודש נובמבר. "בשל כל המשמעויות הנלוות לתפקיד בהקשר של הטבח, הנשימה שלנו נעצרה. הגיוס שלה כבת בכורה הפך לאירוע מורכב עבורנו כמשפחה, וזאת בזמן שגם אבא שלה במילואים. גודל הזוועה רק התחיל להתבהר והדאגות מילאו בהדרגה כל תא בגוף", האם מספרת. "תוך כדי התהליך הזה בתי מתגייסת, עוברת טירונות וקורס, ומקבלת את ההצבה שלה באיו"ש. ואז בוקר שישי אחד, אני נוסעת באוטו ושומעת ברדיו ראיון עם יוגב אזולאי, שעוסק זו השנה השישית באימוץ תצפיתניות בעוטף".
אורית מספרת ששאבה השראה רבה מסיפורו והחליטה עוד באותו היום ליצור איתו קשר טלפוני. "תוך כדי שהקשבתי לו, הרגשתי כיצד הדמעות עולות. אמנם הבת שלי לא משרתת בעוטף וכך גם רבות אחרות, אבל הבאתי את הרעיון לאימהות הקורס של הבנות שלנו – והחלטנו לקחת על עצמנו, בהתחלה בליווי של יוגב. עשינו העתק-הדבק של המיזם לגזרת איו"ש, כשבהמשך המיזם קיבל פנים שונות, עם מעורבות גבוהה של אזרחים רבים בישראל".
מאז, אורית אומרת כי המיזם פעיל במתכונת של אימוץ התצפיתניות על ידי התושבים, מהחרמון ועד אילת, למעט מספר מצומצם של חמ"לים שעוד לא יצאו לדרך.
מה הייתה מטרת המיזם?
"המיזם נועד לחזק את התצפיתניות, שמצילות חיים מסביב לשעון ותורמות משמעותית לביטחון המדינה. הדרך שלנו לתמוך בהן הייתה לחבר אותן עם התושבים שעליהם הן שומרות, ואת התושבים אליהן, כלומר ליצור מערכת יחסים עם תושבי הסביבה", אורית מפרטת. "רצינו לחבק ולעטוף אותן, לתת להן תחושה של נראות, ולהבהיר שהן לא לבד".
פעילות האימוץ בפועל החלה בחג השבועות במהלך חודש יוני, ומאז המיזם פעיל. "כיום אנחנו קבוצה של אימהות שעוסקות במיזם, כשאימוץ החמ"ל מתבצע בפועל בתורנות בין היישובים – בכל חודש מוקצה יישוב אחר שדואג לשליחת ברכות אישיות, ציון ימי הולדת, איחולי הצלחה לממשיכות הלאה לתפקידים שונים וקבלת תצפיתניות חדשות. בנוסף, ישנם אירועים שהתושבים יוזמים, על מנת לחזק את הקשר עם התצפיתניות בצורה רגישה ויצירתית. ברגע שיש קשר והיכרות, נוצר סיפור אהבה – וזה חוזר על עצמו בכל חמ"ל. גם התושבים נהנים מאוד מהקשר הזה, הוא מחזק אותם בחזרה ונותן להם להרגיש חלק ממשהו משמעותי וגדול".
כיום אורית מספרת שפעילים במיזם אלפי מתנדבים ברחבי ישראל, כאשר קבוצת האימהות נמצאת בקשר צמוד עם נציגי היישובים, שמפעילים את התושבים שלהם.
צ'ארם במתנה
כשהחל חודש אוקטובר הנוכחי, החלה הפעילות לחלוקת הצ'ארמים לתצפיתניות בישראל. "יצאנו לחלוקת השי אבל עדיין לא סיימנו", אומרת אורית. "לפנינו מספר ימים של טיולים ברחבי הארץ לחלוקה". אלא שלצד ההתרגשות הרבה, אורית מתארת גם לא מעט חששות. "בסוף זה לבוא ולגעת בעצבים החשופים שלהן ושלנו, אז זה מורכב".
כשהגיעו לחלק את השי לתצפיתניות, האימהות והיוזמות הציגו את עצמן ואת המיזם, והסבירו על מהות השי. "הקראנו את שמות התצפיתניות שנפלו, ואת שמות החטופות, שכולנו כל כך רוצים כבר בבית. אנחנו התרגשנו והן התרגשו". הצ'ארם צפוי להיות מחולק בנוסף גם למשפחות הנופלות והחטופות. "התצפיתניות, לא ינטשו את העמדה. ראינו את זה גם במצבים הכי קשים, הן גיבורות על. העיניים על המסך, כי להוריד את העיניים זה להפקיר נשק – זה סיכון חיי אדם. לכן, כשחילקנו את הצ'ארמים והקראנו את שמות הנופלות, רק מי שיכלה הסתכלה עלינו – ומי שתפסה עמדה הסתכלה על המסך. אבל אף עין לא נשארה יבשה".
"אי אפשר לתאר במילים. רגש חזק מאוד"
בעת חלוקת הצ'ארמים, היו תצפיתניות שחברות שלהן נפלו, והיו תצפיתניות שלדברי אורית מי מחברותיהן עדיין חטופות בעזה. "היו גם תצפיתניות חדשות שרק הגיעו מהקורס, אבל כולן מכירות מישהו שנפל או נפצע בשנה האחרונה. מדבקות ותמונות של תצפיתניות שנפלו או נחטפו, תלויות על גבי קירות החמ"ל, ואת האנרגיות שקיבלנו מהחיילות שם – אי אפשר לתאר במילים. זה רגש חזק מאוד", היא אומרת.
אורית מציינת כי כיום אין בתפקיד זה תצפיתנים גברים, לכן מה שמייחד את התפקיד הוא עוצמתו הנשית. "זהו חיל מאוד נשי, ולכל אורך שרשרת הפיקוד יש נשים מדהימות וחומר אנושי איכותי. מבחינתנו, התצפיתניות הן לוחמות לכל דבר, והן בתפקיד שצה"ל לא היה יכול להסתדר בלעדיו".
מטעם שני יעקבי נמסר בתגובה, כי למותג יש חיבור חזק לתצפיתניות מאז אירועי השבת השחורה, שהתחיל עם שרשרת על שמה של הדר כהן ז"ל. "חשבנו על זה, והצענו שבמקום שיירכשו מעט צ'ארמים – אנחנו נתרום אותם לכל התצפיתניות בישראל. לשמחתנו, הם אפשרו לנו את הזכות הזו".
לעמוד הפייסבוק של המיזם לחצו כאן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו