התבקשתי לתת הצצה לארון הבגדים הפרטי שלי. האמת? שעמום מוות. מלבד מחלה קשה של מיון לפי צבעים וסוגים של חולצות, וחוסר מוכנות נפשית להיפרד מבגדים שעלו עליי בפעם האחרונה בכיתה ו', לא מדובר באיזה ארון מעורר פליאה או כזה שכשפותחים אותו כל השיק והסטייל של העולם נשפכים עלייך.
נדמה לי, שמרבית החברים שלי בעולם (במיוחד אלו מהם שמבינים את החסרונות והמגבלות בלהתלבש כמו שמכתיבים כל המגזינים, הבלוגים והאינסטגרמים והשד יודע מה עוד כשיש לך גם חזה וגם אגן שקשה להחביא) יוכלו להגיד שאני רחוקה מלהיות אסון אופנה מהלך. וכן כן, גם אותי שואלים הרבה פעמים מאיפה השמלה, מאיפה הנעליים, או "וואי את חייבת להגיד לי מאיפה המכנסיים מהתמונה שהעלית היום", שאלות מהסוג שמאשר לי שכנראה הצלחתי בחיים, למרות שאני מתעצלת להתחיל עם התואר השני.
החברות המסתלבטות // צילום: ביתי
אבל בכל זאת, לפני שחברות שלי יתחילו להסתלבט עליי, על חוסר חיבור למציאות. כדאי להבהיר, אני לא מתיימרת להיות אייקון אופנה. אם יש אירוע חשוב, אני מאלה שמתייעצות עשרים פעם מה ללבוש למרות שאני אדם די אמיץ (יעידו על כך המכנסיים המחויטים הצהובים, שאני חורשת עליהם כאילו זאת שמלה קלאסית שחורה).
האסון הראשון שיכול לקרות לבחורה כמוני, זה להידבק לחברות שהן גם פצצות וגם מתלבשות כמו דוגמניות. (זה מבלי להזכיר את הציפורניים המושלמות למרות שלא ראו פדיקור כבר שנה). כאלה שזורקות על עצמן טי שירט וזה נראה אש ושהסניקרס הלבנות שלהן נראות חדשות גם אחרי עשר מסיבות טבע (אגב, הן גם לא מזיעות ולא רעבות).
לא עובדת במשרד ומתלבשת מחוייט, יחד עם יוסיאל הבן דוד // צילום: ביתי
האסון השני, הוא למצוא בן זוג שיש לו טעם באופנה. דבר רע מאוד. אחד כזה שיש לו מה להגיד על מה שהוא לובש, על מה שאני לובשת וחמור מכך, לא סומך עליי כשאני עושה לו שופינג כשאני בלעדיו (אל תדאגו, בסוף הוא חורש על הג'קט ג'ינס שהבאתי לו מניו יורק).
אז רגע בכל זאת הצצה לארון, לא לחשוש אתן רק שלוש אנקדוטות
הארון של יעל כרמון // צילום: ביתי
עניין לא ברור
אגף התלייה בארון שלי, הוא מאוד חסר פרופורציות. במיוחד לאור העובדה, שלא עבדתי מעולם וכנראה גם לא אעבוד במשרד. אז למה אלוהים, אני מחזיקה עשרה מכנסיים מחויטים, שלושה בלייזרים של עורכי דין (שניים בצבעים ממש לא סבבה ואחד שחור) ועשרות חולצות מכופתרות? לא ברור.
התשובה נעוצה ככל הנראה, בהרגל המגונה שלי בביקור ביריד הוינטג' של כיכר דיזינגוף בימי שישי, ולקנות משם כל מיני חולצות עם כריות בכתפיים, ועוד לחשוב שמאה חמישים שקלים זה "לא כסף". בחורה מוזרה, אבל נשבעת לכם שזה יפה עליי.
בפינת הדברים המביכים
ניתן למצוא את החולצות של מכבי תל אביב וביניהם, סווטשרט צהוב ענק, למקרים שאני אלך למשחקים בחורף קשה (לא באמת קורה, אבל כדאי שיהיה משהו שיצבור את האבק למקרה שיצטבר לי כזה בארון), צעיף של מכבי, סנדלי שורש מהתקופה שחשבתי שזה כיף לחצות את גבולות תל אביב כדי לחרוש את שביליה של הארץ, ואפילו מגפי עבודה מהתקופה שדמיינתי שאני ברמנית מוצלחת.
צבעים ומכבי ת"א זה הפטיש // צילום: ביתי
לא יהיה לעולם
פריטים של קורבנות אופנה, כמו אוברולים צמודים מג'ינס (אני בנאדם קצר עם אגן. לא יקרה), חליפות תואמות של אדידס (למרות שהשם של סטלה מקרטני כתוב עליהן), ושיא השיאים, שרשראות הקולר כמו אלה שהיו לאחותי בסוף שנות השמונים (לא אלה מהקטיפה, לא אלה מהברזל ובטח ובטח לא אלה שקנינו בכיתה ד' בשלושה שקלים מפלסטיק שנמתחות ומשאירות סימן של גדר תיל על כל הגרון שלי).
לסיכום, דברו איתי בחורף. אז אהיה לבושה בהרבה יותר וממורמרת על הקימורים הרבה פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו