החזית הדיגיטלית: האם המסכים גנבו לנו את הילדים?

אחת מתופעות הלוואי השקטות, ה"לא מזיקות" לכאורה של המלחמה – היא עלייה גבוהה בזמן המסך של כולם. הצורך שנוצר במידע מעודכן וצריכת החדשות המוגברת שלנו במאמץ להרגיש שליטה גרמה לכולנו להיות יותר מחוברים למכשירים. גם כך בעידן הדיגיטלי של היום, הישיבה מול מסך היא כורח מציאות שאי אפשר להתחמק ממנו: כמעט כל פעולה דורשת התעסקות כלשהי במסכים. אך המלחמה העלתה את זמני המסכים לשיאים חדשים. עד כמה שהעלייה דרמטית אצל מבוגרים היא גבוהה עוד יותר אצל ילדים ובני נוער, אוכלוסייה שגם כך נולדה כשהיא מחוברת למסך ובגלל המלחמה ועליית הלימודים המקוונים ומיעוט היציאה מן הבית נראה שהחיבור הזה הפך להיות היתוך של ממש.

העמקת החיבור למסכים והעליה בשעות צריכת המסך הותירה את ההורים המבולבלים עם שאלה עיקרית: איך אני מחזיר את הילדים שלי לחיים האמיתיים?  

להשיב את תשומת הלב

המסכים מסמלים את מה שקרה לקשר בין ההורים לילדים ומה שקרה לסמכות ההורית: הבריחה למסך בגלל החרדה, היכולת שלנו להיות ביחד פיסית, אבל להתרחק זה מזה נפשית כשכל אחד נמצא במסך שלו הצורך שלנו בשקט, צורך שהמסך מספק לנו הן כשהוא מעסיק את הילדים והן כשהוא מאפשר לנו מידע כדי להבין מה קורה או הימלטות אל מציאות אחרת. כך שלמעשה הדיון על המסכים הוא הדיון עלינו כמשפחה. על להחזיר להורים את היכולת לשים להם גבולות ולהחזיר לילדים את תשומת הלב ההורית.

שימו לב כמה אתם משתמשים במסך לילד הילדים, האם כשאתם יושבים לארוחה עם הילדים אתם באמת יושבים איתם או עם המכשיר? האם אתם נותנים לילדים שלכם  תשומת לב אמיתית?  הילדים יוכלו לוותר על המסכים שלהם אם הם ידעו שהם מקבלים תשומת לב חיובית בצד השני. לילד יהיה הרבה יותר קל לוותר על המסך כאשר כל המשפחה מתפנה לארוחת ערב משותפת, כשמשוחחים אחד עם השני ושנעים ליד שולחן האוכל לעומת מצב בו הילדים אוכלים בנפרד מההורים וההורים מגישים להם את האוכל כשהעיניים שלהם עמוק במסך.

לא חוכמה לבקש מהילד לוותר על המסך אלא צריך גם ליצור מציאות אלטרנטיבית שמתחרה בחיזוקים שהילדים מקבלים מהמסך.

הצבת גבולות

חוסר הרצון של הילד לעזוב את המסך ולעשות דברים אחרים דומה לרצון או חוסר הרצון לעשות דברים אחרים שההורים מבקשים. ההורה צריך לשאול את עצמו האם הילד במסך במקום לעשות פעילויות חשובות אחרות כמו ללכת לבית הספר? אם כן, הצורך להציב את הגבול ולדרוש מהילד לעמוד בו חשוב בדיוק כמו גבולות אחרים. חשוב לציין בהקשר הזה כי גבולות ניתנים מתוך אהבה, מתן הגבול הוא לשרת את הילד ולא כדי לשחק משחקי כוחות או לפרוק את העצבים של ההורה.

הזדמנות לקשר

דברו עם הילדים בצורה גלויה, עד כמה הם חשובים לכם ועד כמה אתם רוצים לתקשר איתם, זאת הזדמנות לתת דוגמא אישית ולוותר קצת על המכשיר לטובת קשר אישי. זאת הזדמנות לשוחח על מה חשוב בחיים ועל מה פחות חשוב, על תכנים מועילים ועל תכנים מזיקים על דברים שעושים טוב בעולם ועל דברים רעים. זאת הזדמנות וחשוב שאנחנו ההורים ננצל אותה במקום לפספס אותה.

ורק עוד המלצה אחרונה ודי: תנסו לעודד את הילדים לפעילות חברתית וספורטיבית, בחוץ, בעולם האמיתי. חוגי ספורט, תנועות נוער, חוגים אישיים חוגים קבוצתיים, טיולים. יש עוד עולם שלם מחוץ למחשב וחשוב לנסות לסייע לילדים להיחשף אליו. זה יסייע לבריאות הנפשית שלהם לטווח הקרוב והרחוק, מה שללא ספק, ייסע לבריאות הנפשית של ההורים.

הילה מעוז  שפיצר היא דרמה-תרפיסטית, מומחית בבריאות נפש קהילתית, דוקטורנטית במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית באוניברסיטת חיפה ומנהלת ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה אינטגרטיבית"www.otsmot-psy.co.il