לפני חודש, כשיפה יששכר ישבה אצלנו באולפן כבויה, רזה וכואבת, שתקתי. גם כדי שלא לפרוץ בבכי עם בועות מהאף (מה שקורה לי לאחרונה במינון גבוה מהמומלץ), וגם משום שחשתי חוסר אונים. מה אפשר להגיד למי שלקחו לה הכל ולא מוכנים להחזיר?
הרי אם יש משהו נורא יותר מלשבת שנים בכלא הרוסי - זה שהבת שלך שם. וזהו. תתפוצצי.
לכל הטורים של מעיין אדם >>
כשנגמר הריאיון ויצאנו לפרסומות ניגשתי לחבק אותה, לא שזה באמת מנחם או מועיל במשהו, אבל זה עדיף על מילים באוויר. היא אחזה את פניי בשתי ידיה, ליטפה אותי מהשיער אל הכתפיים, ירדה אל הזרועות ועצרה בידיים. היא אחזה את שתי ידיי, הביטה בעצב תהומי לתוך עיניי ואמרה: "ראיתי אותך בתוכנית של גלית ואילנית, נשבר לי הלב, תהיי חזקה".
התפוצצתי מצחוק. זה היה כל כך קומי, כל כך לא צפוי וכל כך הזוי - שלא הצלחתי לחבר משפט בעברית. גמגמתי קצת וסיכמתי ב"מה? את אמיתית?!". היא חייכה קצת, חיוך נבוך, עם הצד של השפתיים, כאילו הבינה פתאום שהיא לא אנושית.
הרבה דברים טובים נאמרו על האישה הזאת, הלביאה, האם שהפכה ברגע מאדם אנונימי ללוחמת מדינית, ציבורית ותקשורתית. על איך שהיא עשתה מעבר כזה חד ומורכב משל היה זה "פיס אוף קייק", על כמה שהיא מרשימה ואצילית.
אבל רציתי לספר לכם שהיא גם עשתה מבחינתי את הבלתי יאומן. בימים שבהם הייתם מצפים מאדם להיות אגואיסט, מרוכז בעצמו ובסיטואציה שנקלע אליה עד כדי עיוורון, לחשוב שרק הוא כרגע סובל עלי אדמות ולקבל את כל הלגיטימציה לזה מהסביבה - היא הייתה מסוגלת לראות אדם אחר. זה על טבעי, זאת גדולה.
יפה יששכר עשויה מהחומר שממנו קורצו מדליקי משואות. אנשים שגם כשהם נמצאים במקום הכי נמוך יש בהם נתינה. אפס רחמים עצמיים, מאה אחוז השראה. נכון, היא לא הצילה חיי אדם בקרבות ישראל, ולא המציאה סטארט-אפ ששינה את ההיסטוריה, אבל היא נתנה לכל אחד מאיתנו דוגמה - איך מנהלים משבר בלי להישבר. איך מדברים ואיך מתנהגים, איך להוקיר את הטוב ולא להאשים. אנחנו לא תמיד טובים בזה, לפעמים אנחנו אפילו לא משתדלים.
אני חושבת על זה הרבה, על השיעור שהיא נתנה לי בלי כוונה. איזה מזל שיצא לי להכיר אותה, כשנכנסה בעל כורחה לחיי ולחיי כל המדינה. איך ביום בהיר אחד, אישה אחת, נהייתה מנהיגה. בלי שאיפות להתפרסם, בלי שהתיימרה.
אני לא מעריצה הרבה אנשים, אבל אני מעריצה אותה. אני רוצה להיות כמוה, רכה וחזקה. אני רוצה לראות את מי שמולי גם כשקשה לי נורא.
פתאום זה היכה בי, שהיא, מרים פרץ, רונה רמון זיכרונה לברכה ועוד נשים רבות - נתגלו כאוקיינוס של נתינה כשהפכו בעל כורחן לדמויות ציבוריות. ואני תוהה, אולי, זו רק השערה, שכל אחת מאיתנו היא כזאת.
ואם רק יהיה לנו מזל - לעולם לא נדע.
מוקדש לנעמה, שאמן ותשוב במהרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו