"למען הילדים, הסתפקנו במה שיש" 

"אני חושבת שאם לא היו קשיים זה היה מוזר, זה קשיים כמו שיש אצל כולם", אומרת יוליה וולוויץ', וכמעט דבר בנימה המאופקת שלה אינו מסגיר את ההתחלה הקשה שלה בארץ. 

וולוויץ' (50) ובעלה אלכסנדר עלו ב־1991 מרוסיה. הם היו זוג צעיר, עם ילד אחד בן שנה וחצי, והגיעו ללא הוריהם. יוליה בדיוק סיימה אוניברסיטה והחלה לעבוד כמורה לגיל הרך, עד שנולד בנם הבכור, ובעלה שימש ככלכלן בכיר במפעל. "עלינו לארץ כי לא ראינו את העתיד שלנו שם", היא אומרת, "נוסף על כך, היתה תנועה ציונית מאוד אינטנסיבית והיו המון אנשים שעלו ושלחו מכתבים והזמנות להגיע לישראל, החלטנו שאין לנו מה להפסיד ואנחנו רוצים לבנות פה עתיד טוב יותר".

הם נחתו בבאר שבע, שם התגוררו קרובי משפחה, ואחרי חצי שנה יוליה התקבלה ללימודי הוראה. "כמובן הייתי צריכה לדאוג לפרנסה של הבית וגם לשלם לשמרטפית כדי שתשמור על הילד כשאני בלימודים. בהתחלה עבדתי כמנקה, ניקיתי בתים, וילות וחדרי מדרגות. במקביל, גם הייתי קופאית בסופר ועבדתי משמרות לילה. בעלי היה יוצא באמצע הלילה לחלק עיתונים כדי להספיק בשעה 8 בבוקר לעבוד בבית חולים סורוקה בפרויקט לעולים בתמורה למלגה. היינו בני 20 פלוס, עשינו עבודות שחורות כדי לבנות את החיים שלנו, ולא זלזלנו בשום מקור פרנסה".  

יוליה וולוויץ' // צילום: אנה לינדן

כעבור שנה נולד בנם השני, ושנה אחר כך יוליה קיבלה תעודת הוראה והפכה למורה בבית ספר יסודי בבאר שבע. "קיבלתי לחנך כיתה ב' ואז החלו החיים הבוגרים. קיבלתי הזדמנות, אבל זו היתה התמודדות לא קלה כי עדיין היה לי קשה עם השפה ורציתי לבוא מוכנה לשיעור. הייתי יושבת בבית 6-7 שעות כל יום כדי להכין מערכי שיעור וכולל תשובות לשאלות שהתלמידים אולי ישאלו". 

גם אצל ויקטוריה אורטי (49) ההתחלה היתה קשה. גם היא עלתה בשנת 1991, עם בן זוגה דאז וילדם הבכור, שהיה בן תשעה חודשים. יהמשפחה, שהגיעה מסנט פטרבורג, התגוררה בשנה הראשונה בקיבוץ ברעם בצפון. "מה שהביא אותנו לפה זה דאגה לעתיד שלנו ושל הילד. החיים שם היו קשים מכל הבחינות. ידעתי מעט מאוד על ארץ ישראל, לא ידעתי לאן אני מגיעה", היא אומרת ומוסיפה בגילוי לב: "הציונות לא היתה כל כך מפותחת אצלנו, אבל ברגע שראיתי מה שמתרחש בקיבוץ והכרתי אנשים נפלאים, הבנתי איך נבנתה המדינה והתחברתי למפעל הציוני בצורה הכי גבוהה שיש. 

יוליה עם כיתתה הראשונה // צילום: באדיבות המשפחה

"בקיבוץ עבדתי בדברים מאוד פשוטים: במפעל לציוד רפואי, במטבח, ועשיתי כל מיני עבודות טיפוסיות לחיים קיבוציים. שנה לאחר מכן, כשעברנו לבאר שבע, בעלי החל לעבוד במפעלי ים המלח ואני נרשמתי ללימודי בלשנות וספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון. במקביל, עבדתי כמטפלת בילדים ובעוד עבודות פשוטות. עשיתי כל מה שיכולתי כי הדבר שהיה הכי חשוב לי זה שלילד שלי יהיו את כל התנאים שהוא צריך וזה נתן לי את הכוח והרצון להמשיך. גרנו בדירה קטנה בשכונה ג' בבאר שבע, בתנאים מאוד־מאוד צנועים, בטח שלא נסענו לחופשות, אבל זה היה טבעי ונורמלי לחיים של עולים חדשים. כולם הסתפקו במה שיש כדי לתת לילדים את המיטב".

היום ויקטוריה כותבת ספרי שירה וסיפורים קצרים, שמתפרסמים במגוון מדינות. היא אמא לשניים, ילד בן 29 וילדה בת 19. "את הקריירה הספרותית שלי התחלתי כבר ברוסיה, אבל במשך תקופה לאחר העלייה לישראל נאלצתי לוותר על מה שרציתי, כי היה ברור שבהתחלה לא אוכל להתפרנס מכתיבה. החיים שלי היו בהמתנה מסוימת ואני לא מתלוננת: זה היה ברור שאנחנו שמים פרק מסוים על סטופ ועושים מה שצריך לעשות, לא היתה ברירה".

ויקטוריה אורטי // צילום: אדי רזניק

היום היא כבר לא חשה זרה, אפילו להפך. "עליתי בגיל 20 והייתי די צעירה. תהליך ההתפתחות המשמעותי שלי כאישה בוגרת נעשה בישראל. זה הניסיון שמבחינתי הוא הדרמטי והוא מה שבנה אותי. אני חושבת שהעלייה שלנו זו עלייה שזוכה להערכה מסוימת: היא הביאה לישראל לא מעט דברים מדהימים בכל מה שקשור למדע, רפואה, ספורט ואמנות. אני מאמינה שעברנו תהליך וזכינו להיות ישראלים: לא רק בעיניים שלנו אלא גם בעיני הציבור הרחב ואני רוצה שככה יתייחסו אלינו".

ואילו יוליה ממשיכה את דרכה כמורה, זה 26 שנה. בשנים האחרונות סיימה תואר שני בחינוך מיוחד והוכשרה כמאמנת אישית. "זה היה תהליך קשה מאוד, אבל לא היתה אופציה אחרת להגיע לחיים שרצינו", היא מסכמת, "עם השנים גידלנו כאן שלושה ילדים ועוד ילדת אומנה, והיום אנחנו לא עסוקים רק בלפרנס אלא מחזירים טוב לעולם הזה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו