הרכבת האווירית שהעמידו חברות התעופה הישראליות יחד עם מדינת ישראל להחזרת אזרחיה, ששוהים באוקראינה בימים שבהם גוברת אי הוודאות באשר למימוש איומי המלחמה שנשמעים על ידי הרוסים, מרגשת עד מאוד. הערבות ההדדית והערבות הלאומית באים לידי ביטוי.
אולם על-פי הדיווחים השונים עולה שההיענות אינה במלואה, וישנם אזרחים רבים שמעדיפים להמתין לרגע האחרון בטרם ישובו לארץ. הסיבות לכך מגוונות - החל ממשקיעים ואנשי עסקים שטרם סיימו את הליכיהם הכלכליים והעסקיים, ועד לסטודנטים או לישראלים שמנהלים חיי משפחה באוקראינה והגעתם חזרה לארץ כרוכה בהפסקת התנהלות חיי המשפחה והחברה.
לצדם ישנם גם שליחי חב"ד - משפחות רבות אשר הוקמו וגדלו באדמת נכר כאשר הוריהם הגיעו כזוג צעיר מייד לאחר נישואיהם בשליחות להפרחת השממה והנשמה היהודית ולמתן מענה וסיוע לכל הפונים וכעת נמצאים שם על ילדיהם וקהילותיהם המשגשגות. בעבורם החזרה ארצה הינה שוות ערך להפקרת פצועים במערכה. וכפי שאמר לי אחד השליחים: "לא ייתכן כי בכל שנותינו אנו מדברים על הערך החשוב כל כך של 'כל ישראל ערבים זה לזה' וברגעי המבחן אנו ננטוש את כל בני קהילותינו לחמלתם של הצבאות השונות אשר במבחן ההיסטוריה לא תמיד באה לידי ביטוי – בלשון המעטה" .
היהדות רואה חשיבות וערך רב בכל הנוגע לשמירת החיים, הגוף והנפש. ועל כן לא בנקל יכול האדם לבחור לסכן את עצמו, את בני ביתו ובני משפחתו לטובת ניהול חיי קהילה באתגרי המלחמה. ומאידך ייתכן שדווקא שמירה ותחזוק הקהילה יכולים להצילם באופן ישיר מתוצאותיה ההרסניות של המלחמה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.
באחד מקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, בהם השתתפו כוחות שריון רבים, נפל החייל יעקב אילוז ז"ל. בחפציו הותיר הוא כתב יד, שבו בירור הלכתי על חובת ההקרבה העצמית לשם הצלתו של פצוע מלחמה. כתב יד זה עורר מחדש פולמוסים ודיונים הלכתיים מרתקים בכל הנוגע לסיכון הפרט לטובת הכלל כפי שמביא באחד מספריו הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של העיר רמת גן.
החכם רבי דוד בן זמרא, מהמאה ה-15 שהוציא תחת ידו כתבי יד רבים וביניהם את פירושו וביאורו על ספרי הרמב"ם, סבר כי אין לפרט לסכן את עצמו בסכנה קיומית וממשית לטובת הכלל. לאור סברה זו התקשו חלק מהרבנים ערב קום המדינה להכריע בסוגיית חיוב וכפיית גיוס כללי לטובת הגנה בחזית תוך כדי ידיעה כי הסיכוי שהחייל לא יחזור וישוב לביתו עוד לעולם גבוה. הטענה המרכזית הייתה שהמנהיג שבידו הסמכות לכפות גיוס למלחמה על הציבור זה המלך, וכעת אין מלך על ישראל.
לעומתם, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג שכיהן כרבה הראשי של המדינה, סבו של נשיא המדינה יצחק הרצוג, סבר שניתן לחייב גיוס אפילו ליחידות קרביות. טענתו הייתה שאמנם אין מלוכה בישראל, אך מנהיגי העם יכולים למלאת פונקציה זו, כפי שחידש הרב אברהם הכהן קוק. כמו כן סברתו הייתה כי בעת הזו, הצלת כלל ישראל מצדיקה את חובת סיכונו של הפרט.
הפולמוס בדבר סכנת הפרט לטובת הכלל מתבסס על ניתוח עובדתי והיקשים ממקרים דומים המופיעים בתנ"ך ובחז"ל ואשר ניתן להסיק ולהשליך מהם לימינו.
אחד מציוויי התורה הינו בריחתו של ההורג את חברו בשגגה לעיר מקלט, עיר שבה יהיה מוגן מנקמת דם על ידי בני משפחתו של ההרוג. המשנה במסכת מכות (יא, ב) מדגישה ש"אפילו היו כל ישראל צריכין לו כיואב בן צרויה (שר צבאו של דוד המלך ומנהיג דגול), לא ייצא מעיר המקלט כל ימיו". על הסיבה לכך מביא הרמב"ם (הלכות רוצח פרק ז', הלכה ח'), שהוסיף על הלכה זו : "ואם יצא התיר עצמו למיתה"- דהיינו מסכן את עצמו לטובת הכלל. לפי סברא זו הסיק רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (נפטר ב- 1926), מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה, בספרו ה'אור שמח' על הרמב"ם, כי הפרט פטור מסיכון עצמו לטובת הכלל.
פוסקים אחרים דחו טענה זו והביאו ראיה לדבריהם מאירועים שונים בהיסטוריה היהודית, שבהם הפרט סיכן את עצמו לטובת הכלל. כך עשתה למשל אסתר המלכה אשר בציוויו של מרדכי היהודי סיכנה את עצמה והגיעה למלך אחשוורוש להתחנן על עמה, למרות הכלל המלכותי שנהג בו המלך כי "איש אשר לא יקרא אל המלך אחת דתו להמית".
אחת הדוגמאות להתאמת דיונים אלה לימנו באה לידי ביטוי במבצע "יונתן" לשחרור החטופים באנטבה שדרש סיכון ממשי של כוחות לוחמים אלפי קילומטרים משטחה של מדינת ישראל. מדובר היה במבצע מורכב מבחינה צבאית, לוגיסטית, מבצעית ואסטרטגית, כאשר מנגד עמדה היכולת לשחרר מחבלים תמורת שחרור החטופים.
לאחר המבצע , הראשון לציון הרב עובדה יוסף זצ"ל, מי שהיה באותם הימים הרב הראשי לישראל סקר את כלל המקורות הקיימים בנושא וסבר כי שחרור המחבלים אכן יכול להוות באופן רעיוני סכנה בעתיד, אך פעולת השחרור אינה סכנה מיידית ודאית שכן ייתכן שלא יחזרו לסורם, או שמא ייעצרו לפני שינסו לפגע שוב וכרגע אין אינדיקציה ממשית כי מחבלים אלה הינם בשלבי תכנון אירוע חבלני להרג אזרחים. כך, גם הטענה לגבי ההרתעה שנפגעת אינה מוגדרת כסכנה מוחשית מיידית אלא ספק סכנה. לעומת זאת האזרחים החטופים באנטבה, כמו גם הלוחמים שמגיעים לשחררם, נמצאים בסכנה מיידית ומוחשית ועל כן אין להכניס את הפרט לסכנה וודאית אל מול ספק סכנה של הכלל. לאור זאת סבר שאין חובה לפעולה מבצעית, ומאידך אין מניעה אתית והלכתית לשחרור המחבלים.
לעומתו סבר הרב שאול ישראלי זצ"ל, מראשי רבני הציונות הדתית וראש ישיבת מרכז הרב, כי בעת הזו מדינת ישראל מצויה במלחמה עם אויביה, ועל כן פגיעה בהרתעה ושחרור המחבלים הינם פעולות הכרוכות בסכנה מיידית ומוחשית לכלל ישראל אשר דוחקות את השיקול בדבר רמת הסכנה הנשקפת לקבוצת החטופים או הלוחמים.
למעשה, במישור ההלכתי הובאו שלוש דעות בנושא. דעתו של הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) שאסר לחלוטין סיכון הפרט לטובת הכלל, דעת מפרשי הרמב"ם (הגהות מימוניות והכסף משנה) שסברו שחובה על הפרט לסכן את עצמו לטובת הכלל ודעת ה'אור שמח' מדווינסק שסבר שמותר למי שחפץ בכך לסכן את עצמו למען הכלל אך אין זו חובה.
הרב ישראלי סבר כי מדינה רשאית להחליט, בהתאם לניתוח ההשלכות האסטרטגיות והיכולות המבצעיות, ובשקלול כלל הנתונים שלפניה, להורות על פעולה מבצעית הכוללת סיכון לוחמים לטובת הצלת הפרט. לחילופין היא יכולה לנקוט בפעולות אחרות, כאשר הקו המנחה הינו הצלת חיי אדם.
בכל הקשור להצלת הכלל, באמצעות לחימה מול אויב, יש סברה נוספת כפי שמובא בדברי הרמב"ם - כי בנוגע ל'"עסקי מלחמה" אין להכניס שיקולים חיצוניים, אלא יש להתמקד בביצוע משימת הלחימה והשגת היעד מתוך דביקות במשימה לאור המטרה, כפי שמופיע בערכי צה"ל.
המשפחות שנשארות באוקראינה לחיזוק הקהילות היהודיות אינן נלחמות בקרב אל מול אויב, והסיכון הישיר אינו ודאי כלל. למרות זאת הם אינם חייבים לסכן עצמם ולו בספק לטובת הכלל, אך בהחלט רשאים לעשות זאת, וכל שכן כאשר מחד תחושת הערבות גוברת על תחושת הפחד ומאידך ההחלטה להישאר עם בני הקהילה ברגעי המשבר כבחירה טבעית ומתבקשת נובעת מתוך ראייה רחבה המאופיינת למנהיגים מהרף הגבוה ביותר.
הרב שרגא נתן דהן הינו קצין במיל. בעל תואר שני בתחומי ניהול וטכנולוגיה ומוסמך לרבנות ודיינות. משמש יועץ ומרצה בגופים ציבוריים, ביטחוניים, חינוכיים ומדעיים בנושאי הלכה, טכנולוגיה, רפואה, מדע וחלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו