ט"ו בשבט הפך במאות השנים האחרונות לחג הפירות היבשים. בחנויות ברחבי הארץ ניתן למצוא כמעט כל פרי, בעיקר מתוצרת טורקיה, לא נעים לומר, כשהם מיובשים היטב ומוצבים באריזות מרובעות קטנטנות. אולם יכול להיות שההמצאה המודרנית יחסית לראש השנה לאילנות הומצאה בכלל על ידי נביא השקר המפורסם שבתי צבי וחסידיו?
הפעם הראשונה שט"ו בשבט מוזכר הוא במסכת ראש השנה במשנה, שם הוא מוזכר כראש השנה לאילנות. "זה היה אירוע עם משמעות הלכתית", מסביר החוקר יואל רפל, מחבר הספר הגדת ט"ו בשבט. "החכמים קבעו תאריך ראש השנה לאילן בזמן שרוב התושבים היהודיים בארץ ישראל היו חקלאים, ולכן הייתה לו משמעות לגבי תרומות ומעשרות. אבל לא היה עניין של סדר מיוחד עם אכילת פירות".
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
שנים ארוכות אחר כך, בסביבות המאה ה-16, החלה מסורת חדשה בקרב היהודים שבמסגרתה הופיע תיקון של אכילת פירות יבשים ושתיית ארבע כוסות של יין בחג החדש ישן, זאת במקביל לקריאת פרקים מהתנ"ך, מהמשנה ומספר הזוהר הקבלי, זאת בהתבסס על הספר "חמדת ימים". "מחבר הספר מעיד שהוא חידש את סדר ט"ו בשבט, מנהג שלא מצוי בכתבי האר"י. הוא כותב שסדר ט"ו בשבט מתקן שלושה פגמים יסודיים: פגם הברית, אכילת פירות בלא ברכה וחטא האדם הראשון". ספר זה היה המקור לקונטרס 'פרי עץ הדעת' שהוא היסוד לסדר ט"ו בשבט. הקונטרס, שיצא במאה ה-18, הביא להתפשטות של מנהג סדר ט"ו בשבט, ומשם הדרך למנהג אכילת הפירות היבשים בחג הייתה קצרה.
השאלה האם הספר השנוי במחלוקת הוא אכן שבתי נמשכת למעשה עד ימים אלו. ב-1954 פרסם אברהם יערי את ספרו "תעלומת ספר" שבו הגיע למסקנה שהמחבר הוא בכלל המקובל הצפתי רבי בנימין הלוי. בתגובה טען גרשום שלום במאמר שהמקובל אינו הסופר. חוקר שלישי בשם ישעיה תשבי ניסה להוכיח שהספר חובר בשליש הראשון של המאה ה-18 כחלק מהפעילות השבתאית שרווחה בקרב אנשים של המקובל רבי חיים אבולעפיא.
גדולי הרבנים בשנים האחרונות חלקו בשאלה הרת הגורל, שעלולה לקשור את ט"ו בשבט לשבתי צבי. מהדורת הספר "חמדת ימים" שפורסמה ב-2003 נפתחה בהסכמתו של הרב עובדיה יוסף, שכתב "לא ייכנס בלבי התלהבות מקדושת שבת ויום טוב, אלא על ידי קריאה בספר התורה הזה". הרב מרדכי אליהו, לעומתו, הוציא את הספר מהבית ואמר: "מאותו יום שקראתי במנחת יהודה על כך, אני לא מחזיק בבית את הספר 'חמדת הימים' למרות שהוא ספר יפה מאוד".
"אם מדובר במנהג שבתאי, איך הוא הפך לנפוץ בכל העולם היהודי?", תוהה רפל. לטענתו, המקור הראשוני – אכילת שלושים מני פירות ושתיית ארבע כוסות יין – הינו בוודאות מנהג קבלתי. לראייה, הוא מוכיח, כתבו עליו הרב משה חגיז בספרו "ברכת אליהו" שהודפס ב-1928, והרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, שציין שאת אכילת שלושים מיני הפירות יש לחלק לשלושה עולמות – בריאה, יצירה ועשייה.
"לכן אחרי שחקרתי את הנושא אני חושב שלא סביר שהשבתאים יעשו מנהג שקושר את היהודים לארץ ישראל ע"י אכילת פירות", מסכם רפל. "אני מסתובב הרבה בעיירות במזרח אירופה וחוקר עליהם. הם היו פעילים עד לפני 100 שנה במקומות שונים. לכן לדעתי מדובר במנהג של האר"י ותלמידיו שנכתב אח"כ בספר או שאומץ ע"י השבתאים אבל לא הומצא על ידם. אפשר לומר שהמקור של סדר ט"ו בשבט מגיע מעולם הקבלה, אבל השדרוג שלו וההוספות שלו הם מאנשי חוגו של שבתי צבי. אחרים הוסיפו עוד מנהגים שונים ואחרים במהלך הדורות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו