"פירקנו הכל": במירון מקווים שהפעם הכל ייראה אחרת

צוותי העבודה במתחם קבר הרשב"י במירון עובדים ללא הרף. עשרות מתפללים במתחם ההר, בעוד יום שגרתי. בכניסה לקבר עומד נער ומקבץ נדבות. "זה בשביל משפחה של נרצח בבני ברק", הוא מבקש, כשהוא מציג את תמונתו של יעקב שלום ז"ל. בקופסה כבר התאספו מאות שקלים, מה שלא מפריע לחברו לקחת משם קצת כסף לקנות סיגריות.

הקבצנים ממלאים את המקום, מבקשים נדבה למשפחה, לעילוי נשמת הצדיק ובעצם למה לא. בבית הכנסת מחפש מישהו מניין לתפילת מנחה. דבר לא מזכיר את מה שאירע כאן לפני שנה בהילולה, עסקים כרגיל. אבל מבט מעמיק יותר על הגדרות בחוץ מזכיר את האסון שבו קיפחו את חייהם 45 אנשים.

"הדבר מחייב אותנו בצורך לתקן ולחזק את גדרי הצניעות בציון הקדוש", נכתב בשלט שחתומים עליו רבנים. הפעולות במתחם הקבר מכעיסות רבים; בכל שבוע נהרסים מבנים שנבנו שלא כחוק. רק אתמול אישר בית המשפט העליון הריסה של שישה מבנים שנבנו באופן לא חוקי על קרקע חקלאית. על קיר ליד הקבר רוסס: "ציונים ארורים, סלקו ידיכם הטמאות מהר הקודש מירון".

רק מטרים ספורים משם נמצא המקום שבו נספו 45 ממתפללי ההר. המעבר הצר נהרס, וגדרות חוסמות את הגישה אליו. מרבית העבודות לא יסתיימו בחודש הקרוב.

תהליך ריפוי לטראומה

אנחנו פוגשים שם את מנדי מוסקוביץ' מצפת, שהיה במתחם בעת האסון ונמעך תחת מאות אנשים. הוא מספר את סיפורו לקבוצת נערים. "ניסיתי לנשום ולא הצלחתי", משחזר מנדי. "שמעתי כל מה שקורה סביבי, אבל הגוף לא תפקד. ניסו לבצע בי פעולות החייאה, ושמעתי את הפרמדיק אומר שאני איקס (סימן למת). שמו אותי בצד עד שמישהו שמכיר אותי החליט לנסות לבצע בי עוד פעולות החייאה".

מוסקוביץ' נפצע קשה מאוד והועבר לבית החולים הדסה עין כרם, שם הצליח להתאושש. עכשיו הוא פוקד את ההר לעיתים קרובות. "בהתחלה הייתי בא פעמיים ביום", הוא ממשיך. "הרופא הסביר לי שאחד מהתסמינים של פוסט־טראומה הוא שבהתחלה חוזרים הרבה למקום האירוע. הבנתי שאני בתהליך בריא עם עצמי. אבל אני לא מגיע לכאן כשיש הרבה אנשים. בהילולה הקרובה אני לא אהיה כאן, אני לא בנוי לזה. לפני שבוע עשיתי ברית לבן שנולד לי, והתעקשתי שזה יהיה בחוץ ולא בתוך הציון".

בזמן האסון הוא היה במקום עם בנו אלימלך בן ה־13. "אם הוא יבקש להגיע להילולה? שאלה קשה", הוא אומר וקולו נחנק, "אני אגיד לו שאני לא בנוי לזה. 'בוא נמצא מישהו שייקח אותך, ואל תלך למקום שאתה עלול למצוא בו קושי'. כשעל הכף חיי אדם מול ההילולה של הצדיק - חיי אדם קודמים לכל. לא משחקים עם זה".

הוא תוהה איך תיראה ההילולה השנה, כיצד יפעלו כוחות הביטחון, איך יצליחו למנוע מההמון להגיע להר. "היופי של המקום הזה הוא כמו שהוא. אם תהפוך אותו לכותל, הוא מאבד את החן שבדבר. לזלזל בהוראות הבטיחות? חס וחלילה; אבל להפקיע הכל זה הקיצון".

"זה לא נתפס"

בין העובדים במקום נוכח גם אלירז מסס ממושב ספסופה, שמכיר את המתחם שנים רבות. "זה המקום השני בישראל מבחינת תיירות - וזה נראה מוזנח, לא מטופח. זה לא מכבד את המקום", הוא אומר בנחרצות. "מן הראוי שיעשו עבודות כמו שצריך וינגישו את המקום. צריך להגביר את האבטחה, אין פה מאבטחים עם נשק. בכותל הכל שם משטרה. זה עצוב".

לא רחוק ממנו אנחנו פוגשים את דוד ביטון, אשר עובד במתחם של "תולדות אהרן", שבתחומה היה האסון. "פה היה אולם אירועים", הוא מסביר תוך כדי פירוק של קורות ברזל, "הורידו כאן הכל. למטה כבר פירקנו. עוד מעט תבוא משאית ותאסוף הכל. זה לא יהיה מוכן תוך חודש. כל מה שעושים זה לזרוק המון כסף. הגדילו את התקציב. בונים קירות כדי שאנשים לא יתקרבו יותר מדי. הכל יתפרק בסוף". ואכן, השנה נקבע שלא יוקמו טריבונות וכמות הנוכחים תוגבל.

בהמשך אנחנו משוחחים עם מיכל קרוייטרו משדרות. היא נעמדת מול מקום האסון - ומנסה להפנים. "באתי לראות איפה זה קרה", היא מספרת. "אני מכירה את המקום טוב, אבל לא הצלחתי לדמיין את מה שאומרים בתקשורת. זה לא נתפס. שנתיים לא הייתי כאן, ובשבוע שעבר הבן שלי התחתן אז באתי להגיד תודה לבורא עולם. כשהיינו ילדים היינו באים כל המשפחה לשבוע־שבועיים. ישנים כאן. באים במשאית. אבל עכשיו בהילולה אני לא אגיע. כבר מלמטה לא יהיה אפשר להתקרב".

בפינת המתחם פרוסים אוהלים, שבהם מתגוררים עשרות בני ישיבה כבר כמה שבועות. כן, גם בימים החורפיים שכבר נראים כזיכרון רחוק. אחד מהם, אברהם, יושב ומתפלל. "אני כאן עוד מלפני ראש השנה", הוא מגלה לתדהמתנו. "האוהל הכחול הוא שלי. מספיק לי. מה שקרה כאן בשנה שעברה היה כתוב בספר הזוהר. היה כתוב בדיוק כמה ימותו".