שבר בציונות הדתית. נפתלי בנט ואיילת שקד, שעמדו בראשות "הבית היהודי" החליטו לפרוש ולהקים מפלגה חדשה שתהיה חילונית ולאומית. בעיתוי מושלם שני המנהיגים ביצעו מהלך שפשוט משקף את תהליך ההתפוררות של המגזר הדתי לאומי. יש שיגידו שזה מפתיע. האמנם? הביטו מסביבכם ותוכלו לספור על יד אחת כמה דוסים אתם רואים. בכל מקום יש אחד כזה, אבל האדם הדתי עדיין נחשב למיעוט, גם בישראל היהודית.
ואם לקיתם בהלם כששמעתם על ההצהרה הדרמטית של שר החינוך ושרת המשפטים, אז צר לי לבשר לכם, אבל יש עוד מהפכה מטורפת שהולכת להתרחש בקרוב מאוד - הציונות הדתית עומדת לסיים את תפקידה ההיסטורי ולפנות לכיוון אחר לחלוטין. במקום מפלגה שמייצגת אידיאולוגיה יציבה ודרך אחת, היא מתפצלת לתתי קבוצות שונות שקשה להן לחיות יחד.
המגזר המורכב והמתוסבך הזה הצליח לפתח חברה נהדרת, מלאה באנשים טובים שפשוט לא מסוגלים להסכים על כלום ושום דבר. מצד אחד המסר הנשגב - "ואהבת ורעך כמוך" אצל בנט, כשהוא מעסיק בלשכתו דוברת לסבית, ומהצד השני סמוטריץ' שיוצא להפגין נגד הומוסקסואלים, כי משכב זכר אסור מהתורה. בקצה אחד מחנה שמרני וחרד"לי של תקומה, ובקצה השני המחנה הליברלי ב"בית היהודי". שני קצוות שלא יכולים לחלוק את אותם ערכים והדעות.
איך יכול להיות שהציונות הדתית, שמכונה בפי חוקרים ומרצים באקדמיה כאליטה החדשה, שמטרתה להתערבב בתוככי החברה הישראלית ולעודד לאחדות ואהבה, בנתה את המקומות המסתגרים ביותר, שמסננים ומבדלים אותה מאחרים? ולהלן הרשימה: קיבוצים דתיים, ישיבות הסדר, אולפנות, יחידות סגורות בצבא, מכללות דתיות להשכלה גבוהה, יישובים ומושבים דתיים ועוד ועוד.
קחו אותי לדוגמה. כשאורי אורבך ז"ל כתב את מאמרו המפורסם "הטובים לתקשורת", בזמן שאחרים נהרו אחרי הקריאה, ובמקום שארגיש בטוחה בציוד ובסל הערכים שהבאתי מהבית ואשמור עליהם מכל משמר – קרה דבר אחר. למדתי וקיבלתי לתוכי ערכים חדשים, יותר ליברליים ומשוחררים, ושילבתי אותם עם המסרים השמרניים שהחדירו בי. כך קרה גם לכל אותם צעירים דתיים שיצאו החוצה, ויצרו תת מגזר חדש יותר פתוח ומודרני – שיש הקוראים לו "דתיי לייט". האמת היא, שאני לא מחבבת את ההגדרה הזו, כי "לייט" נשמע כאילו אני עושה דיאטה לערכים שלי, לעולם הפנימי שלי – ובעצם מביעה זלזול ברקע שלי. ולכן וכששואלים אותי אני מעדיפה לכנות את עצמי כליברלית.
אם תעמיקו בתהליך שעוברת החברה הדתית, תגלו ש"הדתה" היא איום לא ממומש. הפחד מגורמים קיצוניים ומיסיונרים בהחלט קיים, אבל כשמתבוננים על כך מהצד רואים פתיחות והשתלבות עצומה של אנשים דתיים בתפקידי מפתח בחברות שונות: תקשורת, הייטק, צבא, תרבות, הוראה, רפואה ועוד. והם נראים לי די נורמליים, ובטח שלא באו להחזיר אף אחד בתשובה.
כבר אין ציונות דתית אחת // צילום: יהונתן שאול
מהכיתה שלי, בתיכון הדתי שבו למדתי, יש לפחות שלוש תלמידות שיצאו בשאלה. שתיים אף החליפו את שמותיהן בתעודת הזהות, כי הם היו "דוסים מדי" לטעמן. מנגד, ישנן בנות בכיתתי שפנו לכיוון השני – נעשו מחמירות יותר בדת והתחרדו. וזה רק סיפור אחד מבין חבורה שלמה של חברים וחברות שלי, שמבטאים בעיניי את ההתפצלות של הציונות הדתית.
אם לחזור לפוליטיקה הדתית לאומית, דווקא במגזר החרדי קורה דבר הפוך והם מנסים לאחד כוחות – לסגור רשימה משותפת בין שתי מפלגות שתמיד רצו בנפרד – ש"ס ויהדות התורה. האם בנט ושקד נכשלו בכך שלא הצליחו לשבת באותו השולחן עם סמוטריץ' ואריאל?
"רק התערבות חילונית בהיסטוריה שלנו, אפשרה לחולל את שיבת ציון", אמר נפתלי בנט לפני שנתיים בכנס על יהדות ודמוקרטיה באוניברסיטת בר אילן, ובכך טען שהאורתודוקסיה הדתית לא יכלה לחולל את הציונות לבדה. "כשאתה מתווכח על אורך השרוול, אין לך אנרגיה למהלכים נועזים", הדגיש שר החינוך את הלך הרוח החופשי החדש ששורר במגזר.
שני השרים/הכוכבים של המפלגה, היו עדים להתפוררות החברה הדתית לקבוצות קטנות, וזיהו לאן נושבות הרוחות - אז הם החליטו לשים קץ למגזריות. כנראה שאנו עומדים בפני עידן חדש, שנושא בתוכו אתגר – לנסות ולאחד את "הימין הדתי" איכשהו – למרות שהוא מבולבל ומפוצל. האם אפשר לומר להתראות ל"בית היהודי" הישן? כנראה שכן. וזוהי היסטוריה בהתהוותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו