"על חטא אני מכה היום", כתבה אתמול (רביעי) אחת מהגולשות בקבוצת הפייסבוק הסגורה "פמיניסטיות הלכתיות. "על חטא שחטאתי בהפקרת מרחב בית הכנסת". הגולשת סיפרה שהיא נתונה בין הפטיש לסדן, "בימי קורונה, בשבת בבוקר, אני אוהבת להיות עם הילדים בבית, אבל כשמגיעים הימים הנוראיים, וברירת המחדל היא שנשים מחוץ לחישוב, כי קורונה וקפסולה ומקום וילדים זה מטריף אותי. גם לי יש מקום בבית כנסת. בית כנסת זה לא מניין. בית כנסת זה מרחב דתי קהילתי והוא גם שלי! ומרגישה, שהוויתור שלי בימי שגרה עולה לי עכשיו בדמי התפילה בימים נוראיים".
נדמה שכל אדם שהיה בבית כנסת או במניין חצר בחודשים האחרונים שם לב לתופעה מטרידה – הנשים כמעט ונעלמו. אם בעבר היו עזרות הנשים מלאות, בוודאי בערב שבת וגם בבוקר, הרי שבשל האתגרים העצומים שבקורונה, הנשים הדירו רגליהן מהתפילות. במקביל, התפתחה תופעה נוספת – הגברים, שנותרו לבדם בבתי הכנסת, הדירו בעצמם את הנשים, אם בכוונה או לא.
צילום: משרד הבריאות
כך, בתחילת השבוע פרסם נשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס, הרב שלום כהן, פסק הלכה שקורא, לאור הגבלות הקורונה, לסגור את עזרות הנשים בבתי הכנסת ולפתוח בהן מניינים עבור גברים. יש מי שעבורן הדבר מסמל יותר מכל את העובדה כי בחסות המשבר הבריאותי העולמי, נשים נדחקו והודרו מהתפילות.
"השיח הזה אומר שמובן מאליו שאין צורך לדאוג למקומן של נשים בתפילה", אומרת ל'ישראל היום' ראש בית המדרש במדרשת עין הנציב, הרבנית רחל קרן. "כשנשים בכלל לא נספרות, אז דוחקים אותן הצידה".
את דבריה מחזקת פרופ' אלישבע באומגרטן, מומחית לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית. "הקורונה לא בהכרח עושה טוב למעמד הנשים בתפילה. למשל, המגבלה על מספר האנשים בתפילות מעבירה מסר לנשים שהן לא נחוצות כחלק מהתפילה. מהבחינה הזאת ההתקדמות נעצרה". בשנים האחרונות יותר נשים מעוניינות לקחת חלק מהתפילה ולא להסתפק בישיבה פסיבית בעזרת הנשים. בחלק מהחוגים אף מדובר בנשיאת דרשות וקריאה בתורה. "במניינים יותר ליברליים נשים תופסות ומקבלות יותר מקום במיוחד על רקע המשבר. אך במניינים שמרניים יותר, לדעתי נשים הודרו יותר מאשר אי פעם".
דוגמה להשפעת הנגיף העולמי מביאה הרבנית יערה וידמן-סמואל המלמדת גמרא, ספרות חז"ל ופילוסופיה יהודית במדרשה. "בשבת האחרונה היינו אצל אמא שלי בבית אל והבחנתי להפתעתי שאין בכלל נשים במרחב התפילה השכונתי. כששאלתי מדוע, ענו לי שברור שהן התפללו רק שהן היו בחדרים שלהן והתפללו מבעד לחלון". לדבריה, "במקומות שבהם יש תהליך של הסתגרות, הקורונה לקחה את זה צעד קדימה והנשים נעלמו כליל מהמרחב. אם עד היום הן נהגו להתפלל בקומה השנייה מאחורי מחיצה ווילון, אז בתקופת הקורונה הן נעלמו לחלוטין".
המחיצות הוסרו, המגבלות נותרו
מנייני החצרות הובילו לשתי תופעות הפוכות. מצד אחד הסרת המחיצות הפיזיות בין הנשים לגברים, מה שמאפשר לעיתים חיבור רוחני בין שני המגדרים, דבר שהיה טאבו בעבר בקהילות אורתודוקסיות. מנגד, במניינים רבים הנשים נעלמו לחלוטין ואלו שמבקשות להצטרף למניינים לא מרגישות בנוח לעשות זאת בצורה פומבית.
"במקומות שזה התאפשר, כמו במדרשות או בקהילות מסוימות, תפילת נשים צעדה צעד קדימה ונשים הרבה יותר נוכחות במרחב", מספרת וידמן-סמואל. "למשל, במניין הספרדי שלנו בקיבוץ עין הנציב אין חזן שמוביל את קבלת שבת, אז הנשים מרגישות ממש חלק מהתפילה. פתאום המעמדות בתפילה מתערערים ומבנה הישיבה הרבה יותר פתוח וטבעי מבלי שיתעורר החשד שמדובר במהפכה פמיניסטית רדיקלית. המוסכמות הישנות מתערערות מבלי תחושה של שבירת כלים".
ראש מדרשת עין הנציב, ד"ר אסתר פישר. מסכימה. "אני מוצאת שבשל ההרכב האינטימי של תפילה, ניתן למצוא מקומות בהם השיחה המשותפת פשוטה יותר ונשים מוצאות שביתר קלות הן יכולות להביע דעתן, לא רק בשאלת מקום עזרת הנשים אלא אפילו במהות התפילה: שאלות של נוסח, השתלבות בדבר תורה, אורך התפילה ומקומם של הילדים. מכיוון ששאלת הסמכות נסדקה יש צורך בלקיחת אחריות של כל משתתף ומשתתפת".
"למרות שלא היתה מחיצה פיזית נשים הרגישו לא בנוח" // צילום: דוד כהן ג'יני
עו"ד הדס פורת-רואש ממושב תרום, המשמשת כעורכת דין במשרד מבקר המדינה, מזדהה עקרונית עם האבחנות הנל ובכל זאת מעט מסתייגת. "אחרי הסגר הראשון, כשחזרה האפשרות לקיים מניינים, נהיה מצב מעניין. התפילות לא חזרו לבתי הכנסת אלא עברו לרחוב. זה חזר להיות מניין גברים אך לא היתה מחיצה פיזית הכל היה מאוד פלואידי ובמצבים מסוימים היתה אפשרות להתפלל לצד בן הזוג וזה היה טבעי וללא הרמת גבה. המחיצה איבדה מהמשמעות שלה".
"מה שלא הפתיע אבל כן העציב אותי, זה שלמרות שלא היתה מחיצה פיזית נשים הרגישו לא בנוח באזור שבו הגברים מתפללים", היא מוסיפה. "אני חושבת שזה בגלל שבסוף נשים מרגישות אורחות בתפילה. הן לא שותפות אלא קהל ביציע. גם אם אין מחיצה פיזית, קיימת מחיצה נפשית וגם היציאה לרחוב לא שינתה את החלוקה הברורה בין נשים לגברים. באופן כללי כיום נשים פחות מגיעות לתפילה". מנייני הרחוב, היא מאמינה, לא ישנו את התופעה. "לא הקורונה היא זו שתשנה את המציאות. רק אם נשים יהיו שותפות לתפילה יחול שינוי. מנייני הרחובות נטולי המחיצה יישארו כלא יותר מקוריוז. ברגע שנחזור לשגרה, נחזור גם להרגלים הישנים של התפילה".
גם פרופ' באומגרטן לא מגלה אופטימיות גדולה. "מצד אחד הגבולות אכן נפרצים, או לפחות הופכים להיות יותר גמישים בגלל המצב החדש. מצד שני, יתכן ואחרי שנחזור לשגרה נראה מעין תגובת נגד ומאמץ גדול להחזיר עטרה ליושנה, ואז נשים יהיו במצב פחות טוב מאשר לפני משבר הקורונה".
"יהיו הרבה שינויים בתוך הקהילות" // צילום: אורן בן חקון
וידמן-סמואל דווקא לא מסכימה ומעריכה כי "יהיו הרבה שינויים בתוך הקהילות ובתוך בתי הכנסת. אני חושבת שנשים שזוכות עכשיו לטעום הרבה יותר קרבה ושיתוף בתפילה לא יסכימו לוותר על כך ואני מקווה שיהיו יותר ויותר קהילות שישתפו עם זה פעולה ויאפשרו את המשך השינוי ולא ידחקו שוב את הנשים החוצה".
לסיום, הרבנית קרן מודה כי היא וחברותיה עדיין נמצאות במיעוט. "מי שעברו תהליך של שינוי, הפנמה, לקיחת אחריות ומאבק על מעמדן וחלקן בתפילה, ימצאו את הדרכים להנכיח את עצמן בתפילה. עליהן שום דבר לא מאיים כי הרצון לתפילה בוער בהן. אך לצערי, אותן נשים לא מייצגות את המיינסטרים. אני חוששת שרוב הנשים לא תמצאנה את מקומן בתפילות החגים ובכלל בתפילות שמתנהלות בצל המשבר. אני רק מקווה שלפחות מהמקומות שבהן נשים, כחלק מהקהילה, ניצלו את המשבר כדי לצמוח ולהתפתח בעולם התפילה, תבוא התקווה והבשורה לנשים בפרט ולעולם התפילה כולו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו