תהילים ולמגרש: האוהדות הדתיות שלא מוותרות על משחקים

בעידן שלפני הקורונה, 11 אלף אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל מילאו מדי שבוע את ההיכל ביד אליהו, אך ספק אם הם ידעו כי ביניהם יש אוהדת שרופה שבין משחק למשחק הספיקה גם לסיים את הש"ס. פתיחת המשק ההדרגתית הובילה, לראשונה מזה שנה, לכניסת אוהדים למשחקי הספורט, כמו גם לכאלה שלא הייתם מצפים לראות עם חולצה וצעיף של הקבוצה האהודה עליכם, שבגרון ניחר מחלקות הוראות למאמן ולשחקנים.

"בשנה שעברה כשמשבר הקורונה החל לעלות לכותרות", נזכרת יפעה אייזנמן, "הייתי במשחק האחרון שהתקיים מול קהל בהיכל. שיחקנו נגד אנאדולו אפס וזה היה המשחק הכי מטורף שהייתי בו. ניצחנו וכשנפרדתי מהאוהדים שהיו איתי צחקנו שאולי זה יהיה המשחק האחרון ביד אליהו העונהמבלי להאמין ולדעת שזה אכן מה שיקרה".

ליפעה (30) מירושלים העוסקת כעצמאית בתחום העריכה הלשונית, השנה הזאת היתה קשה במיוחד, "לא ללכת למשחקים או לצפות בטלוויזיה כשהיציעים ריקים זו תחושה מאוד קשה ומבאסת. הרגעים שזה תפס אותי היו בעיקר בימי חמישי בשעות שהייתי רגילה להתארגן לנסוע למשחק".

היא בכורה למשפחה דתית לאומית עם חמישה ילדים ומעידה על עצמה, כמו על משפחתה, שלא היתה כזו שחובבת ספורט, עד אותו משחק ששבה אותה בקסמו, או נכון יותר בנסו. "בפסח שנת 2004 בילינו כל המשפחה המורחבת בבית מלון בצפון ובאותה תקופה נערך משחק בין מכבי לז'לגיריס שבו צפיתי עם בני הדודים שלי בחדר". באותו משחק הצליחו שחקני מכבי בשניות האחרונות לסגור פער שנראה בלתי אפשרי, במה שזה לימים לכינוי "נס ז'לגיריס". מאז אותו משחק יפעה הבינה שהיא מאוהבת. "כנראה שהשרביט בוחר את הקוסם. היתה תחושה שהכל אבוד ובשלשה של דרק שארפ פרצנו בצווחות שמחה. מאז הכל היסטוריה".

במשך השנים היא עקבה אחר הקבוצה מרחוק, עד שלפני  ארבע שנים החליטה לקנות מינוי ולנסוע בקביעות למשחקים, "לפני שהתחלתי ללכת למשחקים, זה היה נשמע לי טירוף לנסוע כל כך רחוק. אבל התקופה שבה התחלתי ללכת למשחקים היתה מעט פחות טובה בחיי וזה אחד הדברים שעזרו לי להתנתק, ממש אסקפיזם".

כיום היא לומדת בבית המדרש לנשים במגדל עוז בתכנית מתקדמת ללימודי גמרא, במסגרתה אף סיימה את הש"ס, ולמרות מודעתה לכך שהיא מעט חריגה בנוף האוהדים, ביציע היא מרגישה בבית. "בסביבה שלי זה בהחלט פרט פיקנטי עליי. בימי חמישי, כשבבית המדרש שמעו פתאום שאני נוסעת לתל אביב למשחקים היו הרמות גבות, אבל לרוב התגובות חיוביות. בהיכל עצמו הופתעתי לגלות הרבה נשים, חלקן דתיות. יש בדיחה שמדובר בעצם בעזרת נשים. בכל אופן ביציע אני לא מרגישה נטע זר".

יפעה מרבה לצייץ בטוויטר את הגיגיה הספורטיביים ובאחת הפעמים כשהחמיאה לשחקן הקבוצה, אלייז'ה בראיינט, על הוולוג שלו, הוא ענה לה "Toda Aba". היא הסתקרנה, "האם הוא טעה והתכוון לרשום 'תודה רבה' או שבחר להשתמש באמירת הסלנג 'תודה אבא'. כעורכת לשון זה עניין אותי מאוד", היא אומרת בחיוך. 

החיבור של נעמה וולף (28) מירושלים, מנהלת משרד בחברת הייטק ועוזרת במאי בתאגיד השידור הציבורי, היה מעט יותר טבעי, שכן אחיה הגדולים נהגו לצפות במשחקיה של מכבי תל אביב בכדורסל ושניים מהם אף משמשים כמאמנים בפועל. אולם כבר כילדה דתייה מקריית ארבע היא מהר מאוד נטשה את מי שנהוג לכנות "הקבוצה של המדינה" לטובת היריבה המיתולוגית מהבירה.

"אף פעם לא התחברתי למכבי. תמיד אהבתי את ירושלים העיר ומשם צמחה האהבה שלי לקבוצה. אני זוכרת שכשעשיתי שירות לאומי בהדסה עין כרם הגיעו שחקני הפועל ירושלים לבקר במחלקות וכל כך התרגשתי מזה. משם זה התפתח".

במהלך השנים היא צפתה במשחקים בעיקר מבעד למסך הטלוויזיה, אך כמו יפעה, גם היא החלה לפקוד את אולמה הביתי של קבוצתה האהובה אשר שימש כמפלט מהמשבר שפקד אותה. "לפני כשבע שנים אמא שלי חלתה בסרטן והרגשתי שהנסיעות למשחקים הוציאו אותי מהחור השחור שנקלעתי אליו. באותה עונה הלכתי כמעט לכל משחק. בהתחלה נסעתי בכל פעם עם חברה אחרת עד שהן לא יכלו, אז נסעתי לבד".

לדבריה, הפיכתה לאוהדת אקטיבית שמתייצבת במגרשים ("נסעתי גם למשחק בחו"ל") עוררה תגובות מופתעות בכל הגזרות, "כשהתחלתי ללכת למשחקים, ההורים שלי לא כל כך אהבו את זה אבל בסופו של דבר הם נתנו לכל אחד להתפתח בכיוון שלו. רוב החברות שלי לא אוהדות כדורסל אבל אני לא מתביישת בזה שאני כן. הן יודעות שלא קובעים מפגש ביום של משחק. במגרש עצמו, רואים יותר ויותר אוהדות דתיות ובהתחלה אוהדים אחרים היו בהלם מזה שאני ממש מבינה בכדורסל ושיש לי דעה מאוד חזקה, אבל בסוף ביציע זה כמו משפחה".

גם היא זוכרת את המשחק האחרון שבו היתה, בטרם פרץ משבר הקורונה, כחוויה חד פעמית, "זה היה משחק בארנה מול מכבי. ניצחנו והיה מטורף. היתה תחושה שזה המשחק האחרון, מעין הסעודה האחרונה. התקופה ללא ההליכה למגרשים היתה קשה מאוד. ממש כאב לי פיזית שאני לא יכולה להיכנס לאולם. עכשיו אני שמחה שמתחילים לפתוח ומקנאה באלה שמצליחים להיכנס. הלוואי שיאשרו להגדיל את מכסת האוהדים. כל כך חיכיתי לזה".

עד לפני שנה, 30 אלף צופים נהגו לפקוד את אצטדיון סמי עופר במשחקיה של מכבי חיפה בכדורגל, אך ככל הנראה רק אחת מהם עשתה זאת כשכיסוי ראש על ראשה, תינוק בן מספר שבועות במנשאה ופעוטה צמודה אליה בזמן פיצוח הגרעינים וקריאות העידוד.

"בשנה שעברה הייתי בהריון. הגעתי למשחקים עד שלושה שבועות לפני הלידה וכמה שבועות אחריה כבר חזרתי עם שני הילדים", מספרת לאה גורליק (33) מקרית מלאכי, נשואה ואם לשניים המשמשת כסגנית מנהלת מרכז פסגה במשרד החינוך. "אני אדם שחי ונושם כדורגל אז הניתוק מהמגרשים היה קשה". 

היא גדלה בבית חרדי נטול טלוויזיה ונחשפה לראשונה לעולם הספורט בזכות אמה, כשגם כאן מעורבת מכבי תל אביב בכדורסל, "אמא שלי הייתה מאזינה למשחקים בימי חמישי ברדיו וגם אני התחלתי להאזין. משם זה גלש למוצאי שבת לתכנית שירים ושערים המיתולוגית. בגיל 12 ילד בשכונה הראה לי קלפי כדורגל של שחקנים ממכבי חיפה וביניהם יוסי בניון שאז עוד שיחק בקבוצה ואני התלהבתי".

כשמעט גדלה, היא הצליחה לחסוך כסף וקנתה לעצמה מכשיר טלוויזיה קטן ואז ראתה לנגד עיניה את מה שעד כה חוותה רק מההאזנה, "קניתי לי טלוויזיה קטנטנה בשחור לבן כמו שיש לשומרים בבוטק'ה, החבאתי אותה בחדר והתחלתי לצפות במשקים בערוץ הראשון, עד שההורים שלי עלו על זה והעלימו את הטלוויזיה", היא נזכרת בחיוך.

בגיל 18 היא החלה להכיר יותר אנשים מחוץ למעגל החרדי שבו גדלה, שחשפו אותה עוד יותר לעולם הכדורגל, שנה לאחר מכן היא נסעה לשליחות ברוסיה וחוותה יחסית מקרוב כדורגל אירופאי ובגיל 22 כבר החלה לנסוע למשחקים, "ביום שקניתי לעצמי רכב נסעתי לאשדוד משחק הראשון בחיי ומהר מאוד התחלתי לנסוע גם לחיפה, לאצטדיון הישן בקריית אליעזר, למשחקים של מכבי חיפה".

את מינוי הראשון היא רכשה בשנת 2014 כשהקבוצה כבר שיחקה באצטדיון החדש והמפואר סמי עופר ומאז, כשהיא עדיין מקיימת אורח חיים דתי, היא כמעט לא מפספסת משחק, לא משנה באיזה הרכב משפחתי. "לפני כ-7 שנים נישאתי ונולדו לנו שני ילדים. אם הם לא חולים והמשחק לא יוצא בשבת, אני מגיעה לכל משחק עם שניהם ללא כל היסוס".

לאה מודעת לעובדה שכיסוי ראש במגרשי כדורגל זה לא דבר נפוץ, "במכבי חיפה לא נדיר לראות אוהדות. בהתחלה אנשים אמנם הופתעו לראות שבאתי למשחקים לבד או עם הילדים ובלי בן זוג, אבל בסופו של דבר הם הכירו אותי וגם את הילדים שלי שתמיד לבושים בירוק, זה אפילו מגניב את האוהדים מסביב".

לשלושתן חשוב להדגיש שלמרות שהן לא "אוהדות קונצרנים" אלא כאלה שחיות את המשחק ומכירות את כל שירי האוהדים, הן מקפידות לא לקלל, "כאדם, לקלל זה לא מכבד אותך ולא לגיטימי לא לנשים ולא לגברים בין אם הם דתיים או לא", אומרת נעמה. 

נעמה ויפעה הן רווקות ומבחינתן תחביבן כאוהדות לא צפוי להיפגע לאחר שיבנו את התא המשפחתי שלהן. "כמעט אף פעם לא יצא לי לצאת עם גברים שאוהדים ספורט", אומרת יפעה, "וזה כן משהו שחשוב לי להציג כבר מההתחלה כדי שידעו שזה חלק מהחיים שלי. אני יודעת שייתכן וההליכה למשחקים לא תלווה אותי לכל החיים, אבל אני כן רואה את עצמי גם כאמא יושבת עם הילדים בסלון וצופה במשחקים". נעמה מוסיפה כי היא "בטוחה שזה משהו שיישאר ואמשיך ללכת למשחקים גם עם הילדים".

ואם אתם חושבים ששתיהן אופטימיות מדי, לאה יכולה להוות דוגמא חיה לכך ששאיפתן לשלב בין אהדה למשפחה ריאלית לחלוטין, "בעלי בכלל לא מתעניין בכדורגל. אבל הוא מפרגן. הוא שמח שיש לו מדי פעם ערב לבד", היא צוחקת ומוסיפה כי "הוא מתגעגע יותר ממני לחזרת האוהדים למגרשים. תראה, לפני שהתחתנתי אמרו לי שכשאתחתן אני אפסיק לבוא למגרש. כשהתחתנתי אמרו לי 'כשיהיה לך ילד תפסיקי לבוא', והנה כשנולדה הבת הראשונה שלי בגיל 3 חודשים כבר טסתי איתה למונדיאל ברוסיה. אין לי חסמים לדברים האלה. אמנם יש לזה גם מחירים, אבל תמיד אמשיך לנסות ללכת למשחקים גם אם המשפחה תתרחב וזה יהיה עם עוד ילדים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו