זיכרון השואה הוא חובה מוסרית - אך עליו להניע לפעולה

השנה, כשאנו מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, משקל ההיסטוריה מרגיש כבד מתמיד. בתור דור שלישי לניצולי שואה, מורשת סבי וסבתי מעצבת באופן עמוק את השקפת עולמי. הם ניצלו בזכות חסידי אומות העולם - נשמות אמיצות שסיכנו הכול כדי להגן על שכניהם היהודים בתקופת חושך שאין לתאר. גבורתם היא אור של תקווה, אך היא גם מעצימה את הכאב לנוכח עליית האנטישמיות כיום. קבר סבתי, שהייתה ניצולת שואה ששרדה את הטראומה אחרי שראתה את בעלה נשלח לאושוויץ, חולל בבלגיה - תזכורת אכזרית לכך ששנאת העבר חיה גם היום.

טבח 7 באוקטובר, בו נרצחו באכזריות למעלה מ-1,400 יהודים על ידי חמאס, מהווה עדות מצמררת לכישלון העולם לשמר את ההבטחה של "לעולם לא עוד". לא מדובר באסון מנותק מהקשר, אלא בשיא הרסני אחרי שנים של אנטישמיות מתגברת ושל שאננות עולמית. האו"ם כשל בעמידה לצד העם היהודי מול הטרור. חוסר הפעולה ב-15 החודשים האחרונים מדגיש את האמת המרה: לקחי השואה לא הופנמו, וההיסטוריה חוזרת על עצמה.

עליית האנטישמיות כיום אינה מוגבלת לאזור או אידיאולוגיה מסוימת. באירופה, חילול בתי קברות יהודיים, תקיפות אלימות ונאומים מצמררים מהדהדים את התקופה שקדמה לשואה. בארצות הברית, בתי כנסת נעזרים בשומרים חמושים, סטודנטים יהודים מתמודדים עם עוינות בקמפוסים, ועידן הדיגיטל נותן במה לתיאוריות קונספירציה ודברי שנאה. 7 באוקטובר מהווה תזכורת מחרידה לאן יכולה להוביל שנאה בלתי מרוסנת: לאלימות, לזוועות ולאובדן.

כאן במדינת היהודים, חשוב שנכיר בפגיעות הייחודית של החוויה היהודית. לאורך ההיסטוריה, יהודים עמדו פעמים רבות לבד, מתמודדים עם רדיפות תוך תמיכה מועטה מהעולם. הבטחת "לעולם לא עוד" אמורה להדהד עבור כל קורבנות השנאה, אך היא מרגישה חלולה במיוחד כשמדובר בסבל היהודי. אדישות העולם הייתה שותפה קבועה לעמידה היהודית האיתנה - עמידה שסבי וסבתי גילמו, אך כזו שלא הייתה צריכה להיות נחוצה מלכתחילה.

הזיכרון חייב להיות מלווה באחריות. סבי, ששרד את זוועות אושוויץ ובנה מחדש את חייו באומץ ובכבוד, האמין שזיכרון העבר הוא חובה מוסרית - אך זיכרון לבדו אינו מספיק. עליו להניע לפעולה. אנו חבים זאת לששת מיליון היהודים שנספו, לניצולים שבנו מחדש את חייהם ולקורבנות 7 באוקטובר - להתמודד עם אנטישמיות בכל מקום בו היא שוכנת. זה כולל דרישה לקחת אחריות, לעמוד מול אי צדק גם כשזה לא נוח, ולבנות עתיד שבו ילדים יהודים יכולים ללכת ללא פחד.

חילול קברה של סבתי בבלגיה, ניצולת שואה שנשאה עדות לשעות האפלות ביותר של האנושות, הוא סמל כואב לשנאה המתמשכת. הוא גם קריאת השכמה. אנטישמיות, כמו אש, מתפשטת כשהיא מוזנחת. כדי למנוע את להבותיה מלהשתלט שוב על העולם, עלינו לפעול בנחישות ובשיתוף פעולה.

ביום השואה הבינלאומי הזה, אני מדליק נר זיכרון - לא רק עבור סבא וסבתא שלי, אלא עבור כל מי שסבל וכל מי שעדיין ממשיך לסבול. זכרם דורש יותר מטקסים חמורי סבר; הוא דורש הבטחה מחודשת דרך מעשה. "לעולם לא עוד" הוא לא רק ביטוי - זו קריאה להתמודד עם שנאה באומץ ולהבטיח שזוועות העבר לא יהפכו למציאות של עתידנו.

סשה רויטמן הוא מנכ"ל התנועה למאבק באנטישמיות