שמחת תורה: חג לכבוד הספר והאינטלקט

 עוד לא הספקנו להיפרד מהסוכה, וכבר אנחנו בשמחת תורה. קשה למצוא לה מקבילה בתרבויות אחרות. לא רק חג דתי, אלא חג לכבוד האינטלקט, לעצם הלימוד, לכבוד הספר ומה שנובע ממנו: מנהג והלכה, חוקה ומשפט, מוסר ופילוסופיה, היסטוריה ותרבות ועוד. השמחה בספר קובעת את יחסנו אליו, עוד בטרם למדנו בו. בעקבו של הספר בנינו באלפי שנותינו גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כמותו. כל דור תרם חדר או קומה ואכלס אותם בספרים ורעיונות. וכל אחד ואחת מאיתנו יכולים, אם נרצה, לבקר בכל קומה מהבניין המפואר הזה ולשאוב ממעיין הדורות.

כשגריר ברומא, נהגתי לפקוד בקביעות את בתי הכנסת השונים. שמחת תורה שם היא חג בן יומיים, כמנהג הגלויות. ביום הראשון חוגגים אותו כפי שנכתב בתורה: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (לסוכות) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם..." רק ביום השני סיימו את מחזור הקריאה השנתי בתורה, כמו בארץ. ילדיי נותרו בישראל, והקורונה היתה בעיצומה. במוצאי החג התקשרתי ארצה ושאלתי את בתי, דריה, אז בת 8 וחצי, אם תרצה להצטרף אלי לסיום התורה.

בתי השיבה בחיוב, ועשתה אוזנה כאפרכסת. קראנו את פסוקי הפרשה כנתינתם, ועצרתי לבאר מילים קשות. מבחינת הילדים, אין הבדל מהותי בין המשלבים הלשוניים, רק שזאת עברית של דיבור וזו של קריאה, וכן הלאה. בפרק האחרון של התורה, הבחנו שהדבר האחרון החשוב למשה לפני מותו היה לראות את הארץ, שאליה הוביל את עמו - אבל לא נכנס אליה. "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה... וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ... וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי... לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר!" כמה עצוב למשה שלא נכנס לארץ שחלם עליה, כמה עצוב למנהיג שלא השלים את משימתו. אך כמה חשוב ללמוד מזה שלא עלינו המלאכה לגמור, כי כל דור נושא על שכמו בדרכו שלו את משא הקיום של העם.

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה... וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ... וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". את מבינה, ילדה שלי, איזה חסד נעשה כשנעלם מאיתנו קברו של משה? אחרת היינו הופכים לדת הקבר הקדוש, ואנשים היו עולים לקבר משה, ומשנה לשנה היתה גדלה דמותו ומתנשאת מעבר לאדם בשר ודם. אבל תורת משה גדולה ממשה האיש. הרעיון גדול מהאדם הנושא אותו. לכן היא נצחית.

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו. וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". עם כל הכאב, משה דאג לממשיך, והקפיד שבני ישראל יראו ויבינו ויקבלו את יהושע כמנהיגם. הוא סמך ידיו עליו, כלומר העביר אליו מסמכותו. עם שהורגל משחר לידתו למנהיג שדאג לו כמו אב וקיבל את שיגעונותיו - ירגיש יתום. לכן חשוב לדאוג לממשיך ראוי.

 והנה הפסוקים האחרונים של התורה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצו,ֹ וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". ואז ענינו זה לזה בטלפון: "חזק חזק ונתחזק".

נבואת משה שונה משאר הנבואות. הדימוי של התורה הוא היחס הקרוב והאינטימי בין משה לאלוהיו (חז"ל והמפרשים הרחיבו, אבל כעת אני לומד עם בתי). ומה היה מיוחד במשה, אותות ומופתים לפרעה ובמצרים? בסדר. הצעתי לקרוא את הפירוש האחרון של רש"י לתורה: "לעיני כל ישראל - שנְּשָׂאוֹ לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: '(וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי) וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם' (כלומר משה עשה זאת מדעת עצמו), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר: '(הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים) אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ', יישר כוחך ששיברת!"

הדבר האחרון שהיה חשוב לרש"י להביא בסוף התורה היה מעשה שבירת הלוחות לנוכח עגל הזהב. משה היה גם מחנך. הוא הבין שאם ייתן לעם את הלוחות במצב הזה, הם עלולים להחליף את העגל ולסגוד ללוחות, כי הם מעשה אלוהים. בכך ששבר אותם, הוא לימד את העם שלא החומר הוא העיקר, חשוב ככל שיהיה, אלא מה שחקוק עליו. כמו בסיפור קבורת משה: לא האדם חשוב, ולבטח לא אבני הלוחות, אלא הרעיון המתנשא מעל לזמן, שנשאר גם לאחר שהאדם נפטר והאבנים התפוררו.

ואז קראנו קצת מבראשית, ומיהרנו להפטרה. מה זו הפטרה, אבא? כשאדם מת, משתמשים בלשון נקייה ואומרים שנפטר, כלומר נפרד מאיתנו. לאחר שסיימנו לקרוא בתורה, נפרדים ממנה באמצעות קטע דומה מספרי הנביאים. יהושע בן נון תפס את מקום משה, ולכן טבעי לקרוא את הפרק הראשון בספרו: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן...: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת; וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן... כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָ, חֲזַק וֶאֱמָץ..."

יהושע נכנס לנעליים גדולות, ולכן אלוהים מחזק אותו, ונוטע בו ביטחון שיצליח במשימה הגדולה להכניס את העם אל הארץ ולהקים בה ממלכה. את מבינה, בתי, גם אנשים גדולים זקוקים לחיזוק ולעידוד. אפילו ים אדיר זקוק לסלעים חזקים להתנפץ עליהם.

 ואז דריה נזכרה שעוד בהיותה בגן, כשקראנו ביחד את פרשות השבוע, היא שאלה מתי נלמד בספר יהושע. ואולי הגיע הזמן, כי היא סקרנית מאוד להכיר את האיש שהחליף את משה. אז קבענו ללמוד את הספר כולו. למחרת התקשרה לרומא ואמרה שאכלה יותר מדי תפוחי אדמה, ושזה לא עושה לה טוב, ואם אפשר לקרוא ביחד את הפרק השני בספר יהושע עד שהבטן תסתדר. וכך, בזכות תפוחי האדמה למדנו את הפרק על המרגלים ועל רחב ביריחו ועל תקוות חוט השני בחלונה. ודריה קראה בקול את הפסוק האחרון בפרק: "וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".

ויָקרו לי השעות האלה מכל השיחות עם רבי הממלכה ושועיה; אב ובתו לומדים תורה, הוא ברומא והיא ברחובות, ומה להם המולת העולם המתדפקת על ספם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו