משתגעים על ירושלים: ממה נובע סינדרום האנשים שמכורים לעיר הבירה?

על סינדרום ירושלים כבר שמעתם? קיימת חלוקה אתנית ודתית לסינדרום זה, שברובו מתרחש אצל צליינים ותיירים לא יהודים שחווים הארה משיחית בעת לכתם ברחובות העיר. הדבר בא לידי ביטוי בתחושה שהם חווים את התסמונת ומשוכנעים שיש להם כוחות אלוהיים ומשיחיים ו/או שהם התגלמות של דמות מכתבי הקודש.

בשנת 1969 הרגיש אדם נוצרי מאוסטרליה הארה רוחנית מעין זו – והצית את מסגד אל-אקצא, בטענה שעשה זאת כדי לקרב את בוא המשיח לירושלים. הדבר גרם לפולמוס ברחבי העולם המוסלמי, ובית המשפט פסק על אשפוזו.

נוסף על כך, יש כאלו שבעקבות ההארה  משילים את בגדיהם והולכים ברחובות העיר ובמקומות הקדושים כשהם עירומים כביום היוולדם. אחרים מוצאים דרור לתחושותיהם בנוגע לעיר בכך שהם שולחים את ידם בנפשם.

מחקרים מעלים כי לפי רוב, הלוקים בתסמונת הם אנשים שלקו בהפרעה נפשית פסיכוטית עוד קודם הגעתם לירושלים, וכי הגעתם אליה החמירה את מצבם באופן משמעותי.

לאורך ההיסטוריה, ישנם תיאורים רבים של אנשי דת אשר חוו אירועים אלו, אך התיאורים הקליניים הראשונים של התופעה תועדו לראשונה בחיבור מדעי שפרסם בשנת 1937 ד"ר היינץ הרמן, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי היהודי הראשון בירושלים, "עזרת נשים".

מחקר מעמיק שנעשה בנושא בשנים האחרונות ופורסם בכתב העת הרפואי הבריטי The British" Journal of Psychiatry", אפיין את הפגועים מסינדרום זה ככאלה שחוו בעבר אירועים פסיכוטיים, ושברובם הם צעירים המגיעים מדינה מערבית שאינה ישראל, חיים לבדם וביקרו בעיר לבדם.

ההתרגשות עדיין מהדהדת

על פי סיפורים, הרב מאיר יהודה גץ ששימש רב הכותל במשך שנים רבות, היה נפגש מדי פעם עם הלוקים בתסמונת, ובדרך מכבדת ונעימה היה מנסה להעמיד אותם על טעותם. אם היה נפגש עם דמות המתארת את עצמה כאליהו הנביא, הוא היה מקדם את פניו בברכה, מושיבו אחר כבוד ומעמיד בפניו קושיות המופיעות בתלמוד הבבלי כבלתי פטורות, עד אשר יבוא אליהו הנביא ויתרצם. לאחר שהלה היה מגמגם ומתקשה בהבנת השאלה וכמובן שגם במתן פתרונות ראויים, היה מסביר לו הרב בנחת כי ככל הנראה הוא חווה קשיים התנהגותיים וטוב שיטפל בעצמו, וכך היו החולים מפנימים את הצורך בסיוע ופונים לטיפול נפשי.

אומרים חז"ל שהקדושה לעולם לא זזה מירושלים גם כאשר גלינו מארצנו. בניגוד ללוקים בסינדרום ירושלים, שחווים בדידות נפשית וחברתית, הרי שאהבתנו לירושלים, שהייתה חרבה ושוממה במשך דורות שלמים, נובעת מהזיקה ההיסטורית ומהייחודיות שלה כמחברת ומאחדת בין כל חלקי האומה.

"עיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים", אומר המשפט המפורסם. עיר שידעה לחבר בין כל חלקי העם על כל שבטיו, מתוך כמיהה ותפילה משותפת על שלום העולם כולו, עיר המחברת בגשמיות וברוחניות.

ב- 7 ביוני 1967, חטיבת המילואים של הצנחנים פרצה דרך שער האריות בעיר העתיקה, ושחררה את הר הבית ואת הכותל המערבי. לכוח, תחת פיקודו של מפקד החטיבה אל"מ מוטה גור, הצטרף הרב הצבאי הראשי אלוף שלמה גורן. בתום הקרב, הכריז אל"מ גור: "הר הבית בידינו. אני חוזר, הר הבית בידינו", וריגש את החיילים העייפים, שחלקם פרצו בבכי. ההתרגשות הגדולה אשר אפפה את העם לאחר קריאתו, מהדהדת באוזננו עד היום.