אף שעבר כברת דרך מרשימה והצליח למצב את עצמו בצמרת תעשיית הסלסולים, דודו אהרון עדיין לא מרגיש בטוח. הדינמיות והרעב המתמיד של הקהל לא מאפשרים לזמרי הז'אנר לישון בשקט.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אלבומו האחרון של אהרון, "ימים טובים", רק חידד את המצב הרגיש שלו. בדומה להרבה מאוד זמרים אחרים בז'אנר המוסיקה הים־תיכונית, הוא תלוי בלהיטים. ב"ימים טובים" היו מעט מדי כאלה שיכולים להחזיק מעמד לאורך זמן. ליציאה המבריקה "האוטו שלי, היופי שלך" אין אותו כוח מתפרץ שהיה ל"הכל זה מלמעלה", ל"תגידו לה" וללהיטים אחרים שלו, שנתנו לו ביטחון להרים מופעי ענק.
ההוכחה הבולטת לחוסר הביטחון היא הניסיון להפוך את הערב בהאנגר 11 לאירוע שהוא מעבר לעוד הופעה. אהרון ומפיקיו החליטו באותה הזדמנות גם לחגוג את יום ההולדת שלו. הוא אפילו שיחק אותה מופתע כשהביאו לו עוגה לכבוד יום ההולדת. נעשו כל הניסיונות האפשריים כדי להפוך את הערב למיוחד, והוא דווקא לא היה כזה. זה היה סתם עוד יום בעבודה. לא יום רע ולא יום שיא.
ההופעה היתה מהודקת, ההפקה המוסיקלית חמה, נכונה ומדויקת, אבל כמו אהרון עצמו - לא העניקה שום אקסטרה. גם הוא עצמו היה מהודק. אולי אפילו יותר מדי מהודק. עדיין אין לו את השחרור הדרוש להופעה חיה, משהו שיהפוך את ההופעה החיה לחייתית.
אהרון הוא זמר טוב, אבל אנמי וחסר תעוזה. הוא עושה הכל נכון ועונה על הציפיות, כל עוד אין ציפייה להפתעות. כל מה שהיה אפשר להעריך שיקרה - אכן קרה. לא נרשמו פספוסים בבחירת השירים, והבמה (שכללה מסלול שמאפשר לזמר להיכנס לתוך הקהל) התאימה לאווירה של הערב. זה היה עוד ערב נעים. אם זו היתה הכוונה - דודו אהרון הצליח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו