הכינוי שהוצמד בשעתו לדניאל נייבורגר - דני ניב - מוקי - מתכתב עם דמות ססגונית העונה לשם Mookie, שמגלם הבמאי־שחקן ספייק לי בסרטו "עשה את הדבר הנכון". הדמיון בין מוקי מראשל"צ־יבנה למוקי מברוקלין לא היה כזה מופרך, ולו בזכות המכנה המשותף התת־תרבותי שהם חלקו: היפ הופ.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בתוך מוקי 2014 כמעט אין זכר לימי ההיפ הופ ההם, והוא מבקש להיכנס לקונצנזוס הישראלי כיוצר "רציני" ולא כאחד שכביכול מחקה ז'אנרים מעבר לים.
כמו שזמרים אגדיים מתחילים לעשות פולק ובלדות לעת זיקנה, כך גם "מוקי הסטלן" מיקם את עצמו כאבן דרך בפופ האתני הישראלי, ושם את עצמו ליד עידן רייכל, מוש בן ארי ונקמת הטרקטור.
אלא שרוק־פופ ישראלי הוא דבר אמורפי. קחו אפילו את השירים המוצלחים של אריק איינשטיין ותגלו שהם מבוססים על שירי סן רמו איטלקיים. לכן, אין זה מקרי שהשירים הטובים והמשכנעים באלבומו החדש והרביעי של מוקי הם דווקא אלה הבנויים על מקצבי ראגאמאפין מג'מייקה ("הנה אני מגיע" ו"לראות הפוך"). כלומר - אם כבר, אז מוקי טוב כחיקוי ברור.
הבעיה באלבומו החדש היא שהוא מורכב מרוק לא אמין ובעיקר מפופ־רוק שלא הושקעה בו מחשבה ואין בו עומק, כי הוא מתאמץ להיות "ישראלי". חלק מהאלבום עטוף באווירה פסבדו רגישה א־לה אביתר בנאי, וחלק עטוף בקול פסבדו מחוספס של תיכוניסט מוכשר. אבל זו לא אקלקטיות, כי אם חוסר אופי מוסיקלי - תכונה שמשום מה נורא אוהבים בישראל העכשווית.
ציון: 5.5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו