"כל חטאיי היו זקני והכיפה על ראשי": המאבק ברפורמה המשפטית הופך לאישי

הוויכוח הנוקב במרחב הציבורי בימים אלה, שבא לידי ביטוי באי-הסכמה על הרפורמה המשפטית המוצעת, חריג באופיו ובמרכיביו הגלויים והסמויים - שכן הוא כולל בתוכו מאבקים ואי הסכמות בתחומים ונושאים מגוונים: תיאולוגיים, כלכליים, עדתיים, פוליטים, דתיים, מגזריים ומגדריים, ונראה שבעיקר קונפליקטים המהולים באמוציות בין אישיות ומשקעי עבר ברמה פרסונלית.

כל אלה מובילים אותנו כחברה לסף תהום. הביטויים בין הקבוצות השונות אינם עוברים סינון, והופכים לקשים ומאתגרים יותר מדי יום.

לפני כמה שבועות חוויתי על בשרי את אתגרי התקופה, עת ביקרתי בהר-הרצל בירושלים והותקפתי על ידי אחד מבני עמי - אלמוני שהחליט שאני צאצא ישיר של הצורר הגרמני או שמא פספוס של הצורר על כך שלא השמידני (ח"ו) בתאי הגזים (כך התבטא ברגעיו היותר מעודנים של התקפתו החזיתית, תוך כדי שפתח במונולוג אלים ותוקפני במיוחד), כאשר כל חטאיי היו זקני והכיפה על ראשי במדינת היהודים. כל ניסיונות הריכוך וההרגעה, כמו גם פניות הסובבים אותי אליו על עברי הצבאי, הלאומי, היהודי, האנושי והאקדמי לא סייעו, שכן מסתבר שלא נראיתי כמו "היהודי החדש" וממילא אני מקור כל הצרות של העם שלנו.

הכלתי את דעותיו הקיצוניות והנוקבות, אך התקשיתי עד מאוד עם תרבות השיח האלים שנקט כלפיי, כמו גם הסכנה הפיזית והמוחשית אליה נקלעתי כאן במדינה שלי – ולו רק כי בחרתי להיות יהודי בארצי שלי, הגאה בעמי ובמורשתי.

השיח המסלים מיום ליום מעלה תהיות רבות עד להיכן הוא יגיע. בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות פרק ט' הלכה א') כותב לגבי עם ישראל: "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה". אך עם כל זאת, התפיסה היהודית מבארת כי כלל נשמות ישראל יונקות את כוחן ואת שייכותן מאותו מקור, ובעצם האמירה היא כי כל אחד מהעם הוא סוג של "אח" לעמיתו במובן המיסטי, וממילא אין האחד נעלה יותר מחברו, דבר המחייב לכבד את השני לפחות כמוך.

בימים האחרונים אנו עדים לקריאות ל"מרי אזרחי" פתרון לבעיות ולקונפליקטים, אולם מרי אזרחי בהיקף נרחב היה כבר במחוזותינו לפני כ-2,000 שנה והסתיים בהכרעה לטובת מארגני המרי.

מדובר היה במרי כתוצאה מעלייתו לשלטון הרומי בשנת 37 לספירה של הקיסר קאיוס קאליגולה, אשר בשנתו הראשונה גילה אצילות וחמלה כלפי העם היהודי, אך לאחר שכבר הרגיש יציב בכס המלכות החל להתנהג בדורסנות ובעריצות בלתי נשלטת כלפי הנתינים, כאשר בשלב מסוים ביקש אף להצר את צעדיהם הדתיים, ורצה להכניס פסל זהב בדמותו לבית המקדש בירושלים במטרה שיסגדו לו. הדבר כמובן היווה סכנת פגיעה אנושה בעם היהודי ובערכיו.

בסוף סתיו של שנת 40 הגיע הממונה על משימת האבטחה והצבת הפסל במקדש, הנציב פטרוניוס, עם חילו לעכו, ובצידון שקדו באותה שעה אמנים כנענים על עשיית הפסל.

לאחר שהעם היהודי לא הצליח להשפיע בדיפלומטיה, הוא נקט באירוע המרי האזרחי המשמעותי הראשון בהיסטוריה המתועדת, וכפי שמביא בכתביו ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בשם הפילוסוף פילון אשר היה חלק מהוועדה שניצבה בפני הקיסר לביטול הגזירה:

"...אחדים מאנשי פטרוניוס ראו המון רב הולך וקרב, וחשבו, כי פרצה מלחמה והודיעו מהר על הדבר בקול רם, כדי שיתייצבו אנשים על המשמר. עוד הם מבשרים את הבשורה, והנה המון היהודים בא חיש קל כענן וכיסה את פני ארץ פיניקה והבהיל את האנשים אשר לא ידעו (עד הנה) את המספר הרב של עמנו. והנה לראשונה נשמע קול צעקה ויללה וסיפוק כפיים נורא מאוד, עד שאוזני השומעים לא יכלו כלכל אותו. והקול הזה לא חדל בחדול האנשים (לצעוק), אלא הדו נשמע גם לאחר שכבר נשתתקו... והיהודים התחלקו לשש מערכות: זקנים, נערים וילדים מצד אחד, וזקנות, עלמות ונערות מצד שני. כאשר הופיע פטרוניוס, נפלו כל המערכות ארצה, כאילו לפי הפקודה, והשמיעו קול תחנוניהם מתוך יללה ובכי תמרורים...".

השתדלנות הדיפלומטית של אגריפס המלך, ביחד עם אירועי המרי, הביאו לידי דחיית הצבת הפסל, עד שבשנת 41 בחודש ינואר (כ"ב בשבט) קאליגולה נרצח בידי מתנקש וממילא התבטלה הגזירה והדבר נהפך ליום שמחה בעם ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בציטוט מ'מגילת תענית' פרק י"א: "בעשרין ותרין ביה (בחודש שבט) בטילת עבידתא, דאמר סנאה להיתאה להיכלא, דלא למספד ביה ("בעשרים ושניים בו - בשבט - בטלה המלאכה - של הצלם בצידון - שאמר השונא להביא להיכל, שלא לספוד").

המעניין הוא שדווקא אירוע זה ליכד את כלל הפלגים בעם היהודי באופן ייחודי ונדיר, וכפי שמביא במאמרו ההיסטוריון ד"ר יוסף נדבה: "המופלא בדבר, שכל העם נתן ידו לתנועת המחאה. הכל - פרושים וצדוקים, איסיים ומשכילים הלניסטים - קמו כאיש אחד נגד הגזירה. איחוד העם היה גדול אף משהיה בימי אנטיוכוס, שהרי אז היו "מרשיעי ברית" ומתייוונים למיניהם, ואי אפשר היה לסמוך עליהם בשעת הכרעה. ואילו הפעם, בשנת 40, היתה הסולידריות שלימה".

לא פעם, רגע לפני פילוג וסכסוך עוצמתי בעם שנבע מדעות שונות ומקושי בקבלת האחר,  משבר דרמטי או דווקא הסלמת המשבר הביאו לאיחוד ושילוב כוחות ברגע האחרון.

לפני מספר שנים עלה "חוק החרם", המונע לפגוע במדינה באמצעות חרם. ככל שהדבר נשמע טריוויאלי, הרי שקבוצות שונות באוכלוסייה התנגדו בתוקף למאפייני החוק והארץ געשה כמרקחה.

בהמשך לכך הביטויים הסלימו, והפילוג והשסע הורגשו באמצעי המדיה השונים. הגדילה חוקרת המחשבה המדינית הגב' פניה עוז-זלצברגר, שסברה כנראה שכבר מאוחר מדי לאחות את השבר, ופרסמה בעיתון "הארץ" בעקבות אישור חוק החרם בכנסת "קינה על הפרויקט הציוני": "תם עידן 'יחד שבטי ישראל'. לא נשיר עוד 'שבת אחים גם יחד'. לא נרקוד עוד, אפילו בחתונות, 'לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה'. התהליך היה ארוך, אבל הרגע התודעתי הוא קצר, אכזרי, ומתרחש ממש עכשיו...".

לאור מילותיה, אבחר לסיים בצו השעה – מתוך אופטימיות ותקווה: שבטי ישראל היום נראים שונים אך מאוחדים ומלוכדים, הגיע העת להעצים את השיר "שבת אחים גם יחד" ולאמצו כדרך חיים.  

בשנה שעברה הייתה שנת השמיטה. במסורת ישראל, השנה שלאחר השמיטה היא שנת "הקהל", שבה היה עם ישראל מתאחד וזוכר את שורשיו ואת זהותו. זה הזמן להתאחד.