הפולמוס הציבורי בנוגע לשינויי החקיקה המתוכננים במערכת המשפט מגיע לטונים גבוהים ואמוציות רבות, וגלש מזמן מהמרחב המשפטי למרחב הערכי, הפוליטי ואף למרחב הבין-אישי.
אך על אף הביקורת הקיימת על מערכת המשפט בתחומים מסוימים, עם קבלת הכרעת הדין של בג"ץ ופיטוריו של שר הבריאות והפנים הרב אריה דרעי בידי ראש הממשלה, היה נראה שבניגוד לחששות (או אולי רחשי הלב) של חלק מתושבי המדינה, הרי שהמילה האחרונה עדיין שייכת למערכת המשפט, העומדת כשומר הסף הדמוקרטי במדינת ישראל.
פעמים לא מעטות יש הקובלים על כך שהחלטות רבות במערכת המשפט אינן מתיישבות עם היות המדינה יהודית ולא רק דמוקרטית, שכן מערכת המשפט אינה מהווה שומר הסף לערכי היהדות ההלכתית אלא ללאום היהודי על צביונו הייחודי ולאומיותו ,ולא אחת על בסיס עיקרון זה נדרסים עקרונות דתיים והלכתיים לטובת שמירה על מרחב ציבורי, שוויון הזדמנויות וכבוד האדם וחירותו במובן האזרחי.
ההתאמות הרבות במשפט הישראלי וההקבלות בתחומים רבים לדיני המשפט העברי עדיין לא מספקות למתן הכשר הלכתי ותורני למערכת זו, שכן על פי ההלכה היהודית דינה של מערכת זאת אינה שונה מערכאות של אומות העולם.
ההבדלים בשיטת הפסיקה באים לידי ביטוי בתחומים רבים, אך כאשר מדובר בקונפליקטים ממוניים המגיעים להתדיינות בבית המשפט, ייתכן כסף שעל פי דיני התורה שייך לאדם מסוים, יילקח ממנו בעל כורחו ויינתן לאחר לאור פסיקת מערכת המשפט הישראלי המתבססת על חוק, חוקה, סבירות, תקדימים, נורמות חברתיות, פרשנות לחוזים, וראייה חינוכית לאומית, אשר אינה חסרת פניות אישית ולו המעטה ביותר כדרכם של בני אדם.
הבעיה של שומר המצוות
פרופ' אליאב שוחטמן מציין במאמר שפורסם בנושא, שכאשר קיימת התנגשות בין שתי מערכות הדינים, ניצב האזרח היהודי שומר המצוות בפני בעיה קשה. מצד אחד הוא רואה עצמו נאמן לחוקי התורה, אך מצד שני הוא רואה עצמו נאמן גם לחוקי המדינה.
אך האמת מורכבת יותר, שכן אף אם בית המשפט היה מחליט לפסוק כדיני התורה, מובא במקורות התלמוד (מסכת גיטין) כי אין לדון בפני בית דין של הדיוטות אשר אינם מכירים את כלל הפסיקה הדתית או כאלה שאינם מאמינים בתורה ובחוקיה, שכן הם אינם נאמנים לדון על פיה, וכפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סימן כ"ו סעיף א): "חל איסור לדון בדיני ערכאות ואפילו נתרצו שני בעלי הדין לכך אסור, ואפילו קיבלו עליהם בקניין לדון".
האדם הדתי שרוצה להיות מחויב לעמו ומורשתו, בדגש על קיום המצוות, נמצא בדילמה - שכן נושאים רבים אינם מגיעים לפתחם של בתי דין ועליו להגיע לערכאות שיפוטיות אזרחיות.
לעיתים המערכת האזרחית תיטיב עם הפונה מעבר להתדיינות הממונית הרלוונטית, כגון תשלומי פיצויים שאינם מופיעים בדרך כלל בפסיקה הדתית, כמו גם השתת הוצאות על אחד הצדדים או הצמדה למדד ותוספת ריבית האסורה על פי תורה.
שפיטת בג"צ דינה כמשפט הסוחרים?
יש הבדל בין התדיינות בנושאים ממוניים בין איש לרעהו ברמה הפרטית לבין סוגיות ציבוריות ומדיניות אשר ידוע לכל כי הבוררים בנושא הינם רשויות החוק המקובלות על הציבור.
מובא במקורות היהדות כי בוררות משפטית שאינה יהודית המותרת על פי ההלכה נקראת "משפט הסוחרים". על אף שלתורה יש כללים של משא ומתן, לעיתים למנהג הרווח יש תוקף הלכתי מהותי, כפי שמביא רבי עקיבא איגר אשר היה מגדולי הפוסקים והביא את דברי המהרש"ק, שהיה דיין ידוע, כי מכיוון שבמקום שנעשה העסק יש מנהג לדון כדיני הסוחרים ולא כפי דין תורה, הרי שמנהג מבטל הלכה.
רבות נכתב על השאלה אם שפיטת בג"צ דינה כמשפט הסוחרים, וכך יוכלו שומרי המצוות להסתמך על פסיקות אלה, והובאו צדדים רבים לכאן ולכאן, אך נראה כי לבית דין של הסוחרים היה מעמד שונה, שכן הוא היה נוצר בהליך דמוקרטי שבו נבחרו הנציגים המקובלים על הסוחרים כבוררים בשאלות ממוניות מורכבות וממילא היה מעין בורר בדיני ממונות, כאשר הצדדים מקבלים עליהם את הכרעת הבוררות.
כיום בתי הדין היהודיים המתעסקים בדיני ממונות פועלים כבוררים ולא כדיינים, על אף הכשרתם ההלכתית כדיינים מומחים.
ביהדות, הערכאה העליונה הגבוהה ביותר הייתה הסנהדרין, שישבה בבית המקדש בירושלים והייתה מורכבת משבעים ואחד דיינים המובחרים שבעם, שהיו בעלי יכולות קוגנטיביות, מכירים בחכמות העולם, בעלי דעה רחבה ומופלגה, ומהווים דוגמה לציבור. הרמב"ם מציין כי לא היו ממנים זקן מופלג בגיל מכיוון שכבר שכח מהי התנהגות הדור הצעיר, ולעיתים הפסיקה תהיה קשה עליו. חכמי הסנהדרין היו כאלה שדעתם מעורבת עם הבריות. ראש הסנהדרין לא היה נבחר בשיטת הסניוריטי אלא על ידי הסנהדרין עצמה.
תחומי הסמכות היו שונים ומגוונים: החל מפתרונות קונפליקטים הלכתיים, ממוניים ואתיים ועד להכרעות בנוגע לדיני נפשות ועניינים ביטחוניים והלכתיים, כמו גם הפצת הוראות כלליות ורוחניות לכלל העם.
את חברי הסנהדרין הראשונים אשר כונו "הזקנים" מינה משה רבנו ואחריו יהושע בן נון, אולם מאוחר יותר הסנהדרין היה מתמנה על ידי העם והקהילות השונות, כאשר בשנים האחרונות לתפקודו היו נציגי העם (טובי העיר- אלה המתעסקים בצרכי הציבור והדיפלומטיה) מעורבים בבחירתם של חברי הסנהדרין אל מול עמידתם בתנאי בסף המחייבים: חכמה, יושרה וכו'. האם גם חברי מערכת המשפט הישראלית עומדים בתנאים האלה? זו בהחלט שאלה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו