חישבו על התמונה הבאה: כיתת בית ספר יסודי בלונדון. המגוון האתני כאילו נלקח מפרסומת ל״בנטון״ בשנות ה־80 - חלקם שחורי עור, חלקם אסיאתים, שלוש בנות עם חיג׳אב מוסלמי על הראש, השאר לבנים. כולם חנוטים במדי בית הספר הרשמיים. הבנות בחצאיות משובצות וגרביים עד הברך, הבנים בחליפות ועניבות. הם עומדים במעגל ומתופפים בקצב קבוע על הגוף ועל פחי פלסטיק שמונחים לפניהם. במרכז המעגל עומדים שני צעירים ישראלים, חברי להקת מיומנה. הם מדגימים - והילדים חוזרים אחריהם. מבחוץ הם נראים כמו להקה מתואמת היטב.
קאט. קבלו את התמונה הבאה: דוכן אוכל שמאחוריו עומד בחור בריטי נעים הליכות. לפני הדוכן משתרך תור של לונדונים. הם מקבלים מהבחור הסבר מפורט על האוכל שמציע הדוכן: Chicken shawarma ,Sabich , Ben-Gurion salad. כן, כן, לא טעיתם. הדוכן מציע שווארמה, סביח וסלט בן־גוריון.
שווארמה וסביח באווירה לונדונית
אלה הם רק חלק מהאירועים שהתרחשו בסוף השבוע בלונדון במסגרת פסטיבל TLV in LDN. שנתיים וחצי עבדו בשגרירות ישראל בבריטניה ובמשרד לעניינים אסטרטגיים (כן, יש דבר כזה, ובראשו עומד השר גלעד ארדן) עם פילנתרופ יהודי בריטי ששמו מארק וורת׳ כדי להוציא לפועל את הפסטיבל הזה. הרעיון היה: להכיר לבריטים את התרבות הישראלית. אבל לא את זאת שהם מכירים מהסטריאוטיפ הקלאסי. לא עוד חרדים מתפללים בכותל וצליינים בכנרת, אלא התרבות התל־אביבית הליברלית והצעירה.
לצורך המטרה הזו גויס הרכב אמנים ישראלי מגוון: אינפקטד משרום ודי.ג׳יי גיא גרבר הרקידו את הקהל הצעיר בתיאטרון הראונדהאוס שבקמדן. מלך חיי הלילה של הקהילה הלהט״בית, שמעון שירזי, גויס כדי להרים מסיבת גייז נוסח תל אביב במועדון הקורונט בעיר. דנה אינטרנשיונל גויסה להופיע במסיבה הזו. עוד בתפריט היו השף שאול בן אדרת, שגויס להכין שוק אוכל ישראלי ולהכיר לבריטים את השקשוקה, הסביח והשווארמה בגרסאות משודרגות למיניהן. האמן אורי גרשט, שפועל בלונדון, גויס להציג מיצגי וידאו שונים על תל אביב ובהשראתה. להקת מיומנה הגיעה ללונדון כדי להופיע ולהעביר סדנאות תיפוף. נגן הג׳אז אבישי כהן והפסנתרן גיל שוחט גויסו להופיע בפני הקהל המקומי, וכך גם מרינה מקסימיליאן, אסתר רדא ונסרין קדרי. מירה עוואד ריגשה את הקהל המקומי עם סיפורה האישי בשילוב שירים בערבית, בעברית ובאנגלית.
ארבעה ימים נמשך הפסטיבל המושקע הזה, שניסה להראות את פניה האחרים של ישראל ללונדונים. איש מהנואמים הרשמיים לא הזכיר בדבריו את ה־BDS, התנועה שקוראת לחרם תרבותי על ישראל, אבל לכולם היה ברור שהפסטיבל הזה הוא ניסיון לתת לה קונטרה.
והם אכן הגיעו בסוף, פעילי ה־BDS. ביום השלישי של הפסטיבל הם התאספו מחוץ למועדון הראונדהאוס עם שלטים נגד ישראל, עם דגלי פלשתין ועם קריאות קצובות של "Free Palestine". אבל אם בדמיונכם אתם רואים מאות בני אדם משולהבים, צעירים אקטיביסטים ומעורים פוליטית, אז המציאות היתה שונה לחלוטין. הפגנת ה־BDS כללה כ־30 פנסיונרים נחמדים שספק אם היו יודעים היכן נמצאת ישראל אם היו מתבקשים להצביע עליה במפת העולם. היה יותר משעשע מאשר מלחיץ לראות את ההפגנה הזו, ונראה שהיא כלל לא הפריעה לאנשים שבמתחם ליהנות ממה שיש לתל אביב להציע.
האם פסטיבלים מהסוג הזה יכולים לעשות שינוי? לגרום לאנשים להסתכל על ישראל במלוא מורכבותה?
תמיד אפשר לקוות שמה שנשאר לאותה ילדה עטופה בחיג׳אב, שהשתעשעה עם הצעירה ממיומנה, הוא שגם בישראל יש בני אדם, רגילים, תאבי חיים, שאוהבים לרקוד, לנגן ולאכול.
שאול בן־אדרת מבשל // צילומים: Sam
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו