כפייה חילונית או הדתה? הפערים בין חילונים לדתיים מעמיקים, אבל יש פתרון

שולה מפתח תקווה מתחתנת בשעה טובה. ערב החתונה והיא בדרכה למקווה, אבל היא מלאת חששות. היא מעוניינת לטבול בעצמה, שלא בנוכחות בלנית, אבל לא יודעת מה המדיניות במקווה השכונתי.

אריק מכפר סבא רוצה ללכת עם משפחתו להופעה בפארק העירוני, אך מכיוון שמדובר באירוע בהפרדה, אריק לא בטוח אם כדאי לו להגיע, ואם יבקשו ממנו לשבת בנפרד מאשתו ובנותיו.

אלה שתי דוגמאות למשתמשי קצה בשירותי הדת שהרשות מקומית אמורה לספק לתושביה. אלא ששורר ערפול בקרב התושבים בכל הנוגע לאפשרויות שלהם, או לסמכויות הרשות המקומית לספק שירותים אלה ולאכוף אותם כשמתקיימים אפליה או אי סדרים.

קחו לדוגמה אירועים ציבוריים המתקיימים עבור התושבים וכוללים הפרדה מגדרית. בכל שנה מתחוללת סערה זוטא באחת הערים, בהקשר של מופע מוזיקלי כזה או אחר, ואפשר להבין את הסערה. האירוע הבודד מנקז אליו מחלוקת עמוקה על הפרהסיה הציבורית, ומסמל את משיכת החבל האידאולוגית בין אוכלוסיות שונות.

פה אמורה הרשות המקומית להיות גורם מאזן ומתווך בשטח ולבחון לפי מספר שאלות: האם יש בהפרדה שירות ומענה ייעודי לציבור המבקש הפרדה זו, או שיש במהלך זה הדרה ופגיעה בקבוצה מסוימת? היכן עובר הגבול בין רווח קבוצה אחת להפסד קבוצה אחרת ומתי יקבל האירוע מושג של הפרדה ומתי הדרה? גם בנושא זה נדרשת מדיניות הנקבעת ברמת המדינה ובאמצעות משרדיה, נדרשת לקיחת אחריות וסמכות לביצוע ברמת הרשות ונדרשת אכיפה ומענה לשטחים האפורים הנצבעים ככאלה מהתנהלות בפועל. ניכר חוסר במבט-על האוסף את הפרטים מרמת המקרו או רמת המיקרו.

וזה קורה גם במקרים חמורים יותר: השחתת פניהן של נשים בשלטי חוצות באופן ונדליסטי ואלים על ידי פורעי חוק, מתרחשת חדשות לבקרים, בעיקר בערים מורכבות יותר בהיבט החברתי דתי כמו בית שמש וירושלים. אבל לא רק. מדובר באלימות לכל דבר. מעבר להשחתת הרכוש ולנזק עבור החברות המפרסמות, יש פה עניין ערכי: האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שבה פניה של אישה נמחקים והעבריין חומק בלי עונש?

זו מחויבותה של הרשות לאכוף את החוק ולשמור על בטחון תושביה גם כשהם פוסטרים על גשר. אבל זו חובתה של המדינה לתת לרשות את הכוח ואת הכלים. לקבוע מדיניות ארצית. ופה במשולש הזה של קהילה-רשות-מדינה, מתקבלות ההחלטות ומיושמת המדיניות, רק שלא תמיד הן מתקבלות ולא תמיד היא מיושמת.

ביום ראשון נפגשו בכנס "דת ועיר" של תנועת נאמני תורה ועבודה ומכון שחרית, פוליטיקאים ושרים בעיצומה של מערכת בחירות, נציגי משרדי ממשלה ונציגות ונציגי ארגוני החברה האזרחית. הכותרת הייתה "20 שנה לאמנת גביזון מדן". אמנה שניסחו פרופ רות גביזון ז"ל והרב יעקב מדן ראש ישיבת הר עציון, והציעה הסדרים חברתיים בנושאים שבמחלוקת, גיור, כשרות, שבת במרחב הציבורי, ועוד.

סדרת המפגשים בין פרופ' גביזון לרב מידן נולדה מתוך הבנה שאי אפשר להמשיך ולחיות על סטטוס קוו כאמצעי לחיים משותפים, וכפי שטען חבר הכנסת מתן כהנא - המלחמה על הסטטוס קוו מפלגת את היהדות הישראלית, בעוד היהדות מחפשת לקרב ולאחד. "ניצוצות של תקשורת" קראה ח"כ אפרת רייטן לניסיון למצוא ממשקים בין קבוצות האינטרס ותפיסות העולם השונות.

הכוונות טובות. אולם כשהתחלנו לדבר על נושאים ספציפיים כמו הדרת נשים, שירותי דת בקהילה, כפייה דתית מול חופש דת, צפו הפערים והתגלו כעמוקים יותר, בין מי שרואה למשל פטרונות בניסיון להחליט עבור אישה חרדית איפה תשב במופע ומי שחושב שזו אחריות חברתית ודאגה למי שלא יכול להשמיע קול. וההתפלגות ממש לא תאמה שייכות מגזרית, להפך: נשים חרדיות דרשו מעורבות נשית, וקיבוצניקים דתיים קבלו על מתירנות.

20 שנה חלפו מאז ונדמה שהפערים הערכיים רק התרחבו ועמקו. אנחנו מפוצלים ליותר מפלגות מאי פעם, ליותר קבוצות דתיות וחילוניות. מושגים כמו כפייה חילונית ומנגד הדתה, נכנסו לשיח ומטשטשים כל הזדמנות לדיון שיש בו הקשבה ופשרה באמצעות איזונים. זה הזמן להתחייב לאמנה ולהתנהל על פיה, כדי להצליח לחיות כאן ביחד.

שרון בריק-דשן היא מנכ"לית ארגון "קולך"