רצונו של אמיל זולא לשקף את המציאות הקשוחה בצרפת המשתנה של תקופתו ניכר ברומנים שכתב. הוא פעל בבוהמה האמנותית (ולא אחת הרגיז אותה עד מאוד), אבל גם התקבע כנייר לקמוס ספרותי למגוון המעמדות ברפובליקה. הוא התפלש עם פשוטי העם בברים אפלוליים ובבתי בושת, וליווה את ההתפרקות המוסרית של הנובורישים הפריזאים. בכתיבתו לא בחל ברכילות, אבל הצורך שלו בה לא היה מציצני; הרכלן של תקופתו היה מהפכן חברתי.
כעת מתברר כי הרצון של זולא "לחיות את חייו בקול רם", כפי שאמר על עצמו פעם, התבטא גם באחיזה מתמשכת במצלמה בעשור האחרון לחייו. הסופר צילם בשלהי המאה ה־19 אלפי תמונות - ואלה, כך פורסם השבוע בעיתונות באירופה, יעמדו בקרוב למכירה פומבית. זולא רכש לא פחות מעשר מצלמות (מצרך יקר באותה עת) ועמל על פיתוח התצלומים במרתפים של שלושת בתיו. מושאי התצלומים מגוונים, אך ברבים מהם מופיעים אירועים שבהם נכח זולא לצד אשתו אלכסנדרין וילדיו דניס וז'ק.
אפשר לראות בנטייה הנטורליסטית המובהקת של זולא סיבה מספיק טובה לקרבתו ההדוקה לצילום - הרצון להתקרב באמצעות התיאור ככל האפשר למציאות. אלא שאם מהרהרים בתקופה שבה פעל, ואשר בה התקבע הצילום כאלטרנטיבה ריאליסטית וכמה ש"מפרק את המציאות לאטומים", כדברי סוזן סונטאג, מבינים כי הסופר המזדקן ראה בצילום הרחבה ממשית לפרוזה שלו.
זאת אפשרות מעניינת - לראות באמנות מרחב אינסופי ועשיר, שמאפשר לאמן לדלג בין שדות בדרך למטרה. הצילום של זולא היה כלי לגיטימי לכתיבתו והפרה אותה; הוא לא גלות אלא בית שני. באחת המסות בספרו של המבקר ג'ון ברג'ר "על ההתבוננות" הוא כותב כי "ההקשר ממקם מחדש את התצלום בתוך זמן - לא בתוך הזמן המקורי שלו, שהרי הדבר בלתי אפשרי - אלא בתוך זמן של נרטיב... אין דרך אחת אל ההיזכרות. זכירה אינה תחנה סופית של קו; כניסות מרובות או גירויים מתלכדים ומוליכים אותה" (מאנגלית: אסתר דותן; הוצאת פיתום, 2012).
התחנות האחרונות בחייו של זולא היו גם המכריעות ביותר. בינואר 1898 פרסם את "אני מאשים!" סביב פרשת דרייפוס, ופחות מחודשיים לאחר מכן כבר נמלט מהרשויות וגלה ללונדון. את מצלמתו לקח עימו. בג'ספר רואד, על גבעת ווסטו שסמוך לארמון הבדולח בדרום העיר, ראה עלמה מטיילת עם כלב - ומיהר לצלמם. והנה, התצלום הפך את הדמויות הללו לגיבורים קלאסיים של זולא: בהיסח דעת פוסעים העלמה וכלבה על אבני הכביש הריק. בעומק התצלום, במורד הגבעה, נפרסת לונדון הוויקטוריאנית: כרך נמוך ואביך תחת שמיים אפורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו