מחוץ לתא הזכוכית

הטרגדיה הישראלית מתנקזת לפרשת משפט אייכמן. הקורא בספרה של אורה הרמן, "הכבשן והכור", לא יכול שלא להתרשם כי הדילמות הקיומיות־מוסריות שעמדו בפני ראש הממשלה בן־גוריון היו גורליות, לפחות כמו אלה שבפניהן עמדו מנהיגים יהודים בשואה. אפשר לבקר את הרמן על הגישה הפולמוסית שלה, אך היא מביאה אוצרות של מידע, שמאפשרים להבין היום את משפט אייכמן בצורה מורכבת יותר מבעבר. בהחלט ראוי לצלול לתוכו, בייחוד על רקע התפנית המפחידה ביחסה של גרמניה הנוכחית, של אנגלה מרקל וזיגמר גבריאל, למדינת ישראל. 

הרמן מחדשת ומציבה את משפט אייכמן בקונטקסט של המלחמה הקרה ועמדתה של ישראל בתווך הבין־גושי המסוכן של שנות ה־50 וה־60. החוקרים הישראלים אינם מצטיינים בהבנת ההיסטוריה הישראלית בסבך האילוצים הבינלאומיים; רבים מהם כותבים על ההיסטוריה כאילו היא החלה בשנים שבהן הם נולדו. גם הרמן לוקה בתחום הזה, אך לזכותה צריך לציין את ערנותה לאינטרסים האסטרטגיים שהיו לישראל בהנהגת בן־גוריון ביחסיה עם מערב גרמניה בהנהגת הקנצלר קונרד אדנאואר. 

על פי המידע המשכנע בספר, לישראל לא היה אינטרס להביא את אדולף אייכמן לדין בישראל. זאת בשל החשש שהמשפט יהפוך לאירוע שיחבל במהלך של הידוק היחסים עם מערב גרמניה. יחסים אלה הושתתו על הסיוע הכספי הגדול שהעניקו הגרמנים לפרויקט דימונה, וכמובן - גם על נושא השילומים. מבחינה זו, בן־גוריון, כדי להבטיח את הקיום העתידי של ישראל באמצעות "הכור", היה מוכן להכריז ש"הכבשן" של אושוויץ כבה והוא שייך לעידן ההיטלריסטי שחלף מהעולם. אצל אדנאואר זוהי גרמניה דמוקרטית, "גרמניה האחרת".

זאת היתה האמת, אבל לא כל האמת. במערב גרמניה של אדנאואר שרצו אלפי אקס־נאצים וקציני אס.אס, ורבים מהם שירתו בצמרת המדינה. אחד הבולטים היה הנס גלובקה, שכונה יד ימינו של אדנאואר, שחלש על מנגנוני המודיעין של המדינה ותרם לסיוע הגרמני לישראל. הבעיה היתה שגלובקה היה ממחוללי חוקי נירנברג ויישומם בשטח. 

החשש היה שהסובייטים וגרוריהם במזרח אירופה ובישראל ינסו לפוצץ את יחסי ישראל־גרמניה באמצעות משפט אייכמן. הרמן כותבת שבן־גוריון חשד שהסנגור של אייכמן, רוברט סרווציוס, הוא שליח של בריה"מ. "ההאזנה לאייכמן ולסנגורו עניינה לא רק את ישראל אלא גם את שירותי הביון של בון ושל בריה"מ", כותבת הרמן (עמ' 69), "ואלה הצליחו לשים ידם על פרוטוקול השיחות שחוקרי המשטרה האזינו להן". כלומר, החומר הסודי של הליכי החקירה והמשפט נפל בידי בריה"מ. זה מדהים. המטרה של הקומוניסטים היתה לצייר את מערב גרמניה כהמשך אינטגרלי של גרמניה הנאצית - מדינה פשיסטית במהותה, ולצייר את ישראל והציונות כמשתפות פעולה עם הנאצים.

כריכת הספר (הקיבוץ המאוחד)

אך כל יחסיה של ישראל עם גרמניה, כפי שהתפתחו מאז תחילת שנות ה־50, היו תולדה של ההחלטה ההיסטורית להשתחרר מהחיבוק של בריה"מ ולהתחבר עם העולם החופשי בראשות ארה"ב. האמריקנים נשארו קרירים, אך כנראה השתמשו במערב גרמניה כתחליף ועודדו את היחסים שלה עם ישראל. המסקנה: ההחלטה הפוליטית־מוסרית לפנות למערב הדמוקרטי היתה כרוכה בפשרה מוסרית של מחילה לגרמניה. לפחות כך הבינו זאת הגרמנים, וכך מבינים זאת הישראלים של היום. 

המחיר המוסרי ששילמה ישראל היה, בין השאר, בכך שהיא לא ניהלה ברצינות מצוד אחר פושעים נאצים. אפילו לא אחרי אייכמן. אפשר לומר כי יהודי גאה אחד בשם שלום שוורצבארד, שהתנקש ברוצח היהודים האוקראיני סימון פטליורה ב־1926, עשה לא פחות ממה שכל המוסד של איסר הראל עשה במשך עשור שלם, אם לא עשור וחצי. לעומת זאת, יהדות ארץ ישראל היתה חרוצה מאוד בציד אנשי קאפו ומשתפי פעולה יהודים. התוצאה המעוותת עד היום היא דיון מתמיד בקורבנות היהודים שהידרדרו במקרים עצובים לשיתוף פעולה. לעומתם, הצוררים עצמם נהנים ממעמד של מי שצייתו לחוק והיו רק התגלמות "הבנאליות של הרוע".

ההיבט החשוב הנוסף הוא כיצד חדר משפט אייכמן מ־1961 לתודעה הישראלית. אין ספק ששידורי הרדיו של המשפט היו הכלי העיקרי שהטמיע בזיכרונו של דור שלם את המאורע הזה בתולדות המדינה. הרמן מאריכה עד כדי פרטנות מוגזמת סביב הפוליטיקה וההפקה של המשדרים. אך מה שחשוב הוא שמכל הפרטים והזיכרונות עולה מסקנה אחת, שאותה היא דווקא החמיצה: משפט אייכמן היה מה שנקרא

ה־media event (האירוע התקשורתי) הראשון בתולדות המדינה ואחד הראשונים בתולדות התקשורת העולמית.

"אירוע תקשורתי" הוא מאורע שהיסוד החדשותי־עובדתי שלו - בין שהוא חשוב ובין שלא - הוא זניח לעומת ההתרחשות התקשורתית שנחווית על ידי המונים בו בזמן לאורך רצף של זמן. ה"מדיה איבנט" אולי הראשון בהיסטוריה היה העימותים הטלוויזיוניים בין קנדי לניקסון, שהתקיימו כחצי שנה לפי משפט אייכמן. 

ההסתכלות על המשפט כעל מאורע תקשורתי יכולה להסביר את הצריבה התודעתית שלו בציבור הישראלי. פתאום כל אחד הושפע מהמתחולל באולם של בית העם בירושלים. זה מסביר מדוע מי שהאזין לשידורים היה משוכנע שכל ימי המשפט - בין 60 ל־70 יום - הועברו בשידורים ישירים בקול ישראל, בעוד בפועל היו "רק" 15 שידורים ישירים מהאולם, ולשידורים האלה התווספו שידורים במסגרת "יומן המשפט", תוכנית מסכמת בשעות הערב שערך חגי פינסקר.

הרמן מתמודדת לאורך כל הספר, שלא לצורך, עם הטיעון שהמשפט היה "משפט ראווה". היא מאשימה בזאת בעיקר את חנה ארנדט ואת חברי הכת הסוגדת לה. אך ההוכחה לאותנטיות של משפט אייכמן היא בכך שהיום נראה כי היתה לו השפעה גדולה ועמוקה יותר על התודעה הבינלאומית מאשר למשפטי נירנברג. משפטי ראווה מבוימים משפיעים פסיכולוגית לזמן קצר, ואיש אינו מאמין למסרים שלהם. נראה שגם בנושא הזה היו גורמים אנטי־ישראליים שביקשו להטיל על ישראל את אותן האשמות שהוטלו על בריה"מ - כדי לזכות את בריה"מ. √

הכבשן והכור / אורה הרמן

הקיבוץ המאוחד, 314 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו