עיון בספר על אודות שואה גורם לעיתים לתחושה ילדותית משהו, שבעטייה תוהה הקורא אם אפשר היה לעשות משהו כדי להציל ולו מקצת מהיהודים שהושמדו. זו אינה תחושה רציונלית וכמעט בלתי ניתן להימנע ממנה. ספרו של דניאל ברנד, בנם של הנזי ויואל ברנד, חברי "הוועדה לעזרה והצלה של בודפשט", הוא ספר שמעורר בדיוק מחשבות מעין אלה.
כבר בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה עסקו חברי הוועדה בסיוע ליהודים הנרדפים ובניסיונות להציל את אלה שהיו בסכנת חיים, בעיקר יהודים מארצות שכנות שבאו להונגריה כפליטים והיו צפויים לגירוש - ומכאן לגזר דין מוות. לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה בשנת 1944, נוספה לכך סכנת השמדה מיידית לכלל היהודים ההונגרים.
אך לסכנה נוסף זיק תקווה. חלק מהגרמנים הביעו נכונות לפתוח במשא ומתן עם גורמים במערב, כדי להגיע לעסקה: לשחרר מספר מסוים של יהודים תמורת אספקת משאיות וחומרי גלם אסטרטגיים, שחסרו להם מאוד בשלב הזה של המלחמה. כפי שמסופר בספר, אייכמן, שניהל את המגעים על כך עם יואל ברנד, הגדיר את הנוסחה השטנית כך: "חלף כל אלף מכוניות משא - מאה אלף יהודים, והרי זה מחיר זול".
משפחתו של יואל ברנד נותרה בבודפשט, והוא יצא במאי 1944 בזהות גרמנית שאולה לאיסטנבול, כדי לקדם את העסקה. אלא שלטענת המחבר, המשלחת הארץ־ישראלית בעיר לא גילתה שום רצון לסייע. יתרה מזאת, אנשיה התרשלו בהכנת אשרה עבור יואל ברנד, לחצו עליו לחזור לבודפשט, ואפילו מחשבה להציע לשליח "להיעלם" בטורקיה הניטרלית (וכך להציל לפחות את עצמו) לא עלתה במוחם.
ברנד הבן לא מהסס להאשים בספרו את אנשי המשלחת בהעדפת טובתם האישית. הוא קובע נחרצות: "הסיכון של גירוש מהחיים הטובים בטורקיה נתפס בעיניהם כגדול מדי". לבסוף, יואל ברנד יצא לחאלב כדי לפגוש את משה שרת, ונעצר שם על ידי המודיעין הבריטי. רעיון העסקה הודלף לתקשורת ונגוז.
האם "שליחות ההצלה" היתה יכולה להסתיים אחרת? האם הצלה היתה כלל אפשרית? נראה כי לא היה שום סיכוי לשכנע מי מבעלות הברית לפדות את היהודים תמורת אספקה של חומרים אסטרטגיים לגרמניה. גם ספרו של ברנד סבור כך, וברנד אף טוען כי חברי ועדת ההצלה בבודפשט לא האמינו בהיתכנות של תסריט שכזה.
עם זאת, ברנד מסיק כי אפשר היה "לעבוד" על הגרמנים באמצעות מתן הסכמה עקרונית לעסקה וניהול דיונים טכניים על אופן ביצועה, ובכך לעכב את השמדת יהודי הונגריה. כל עיכוב שכזה נמדד בחיי אדם, שכן 12 אלף יהודים נשלחו להשמדה מדי יום.
מי יכול היה לסייע? בהיותו באיסטנבול, השליח נפגש עם שגרירה היהודי של ארה"ב במדינה ותיאר באוזניו את מצבם של יהודי הונגריה. זה לא הניע את ארה"ב לפעולה ממשית, למעט אזהרה שיצאה בחודש יוני וכוונה לממשלת הונגריה (יש שיגידו כי האזהרה בכל זאת גרמה להונגרים לעצור את גירוש היהודים למחנות).
גם תיאורי ההשמדה שמסר לבריטים לא גרמו להם לצאת מהאדישות לגורל היהודים הנטבחים. ברנד מאשים בספרו את הבריטים ביותר מאשר אדישות. לשיטתו, בריטניה עשתה ככל יכולתה כדי למנוע מיהודי אירופה להתדפק על שערי ארץ ישראל, גם במחיר של הפקרה מכוונת ומודעת של המוני היהודים להשמדה בידי הנאצים.
ההאשמה המועלית בספר כלפי הארגונים והאישים היהודיים, כולל ראשי "המדינה שבדרך", חמורה יותר. ברנד מציין כי"חסידי אומות העולם" הצילו יהודים בשטחי הכיבוש תוך הפרה של כללים ופקודות ותוך סיכון עצמי גדול, שלעיתים גם התממש. לעומת זאת, שום גורם יהודי בעולם החופשי לא מצא לנכון לחרוג מן הכללים ולפעול מחוץ למסגרת החוק, כדי לנסות להציל את אחיהם העומדים להשמדה.
לדברי ברנד, "היסטוריונים ישראלים מתקשים להתמודד עם מיעוט החשיבה והעשייה של היישוב ושל הנהגתו בזמן השואה, ולכן נוח להם להציג כל ניסיון הצלה כבלתי־מעשי וכבלתי־מציאותי". לזכותם של ראשי הארגונים היהודיים, יש לומר, שסביר כי ההצעות לעסקה אכן נראו בעיניהם לא ריאליות. גם זהות השליחים למיניהם, שרובם היו גורמים מפוקפקים למדי, לא הוסיפה להם רצינות. עם זאת, שאלתו הרטורית של המחבר ממשיכה להדהד ולא נותנת מנוח: "אין שום ודאות שזה היה עוזר, אבל מדוע לא לנסות?" √
עיון בספר על אודות שואה גורם לעיתים לתחושה ילדותית משהו, שבעטייה תוהה הקורא אם אפשר היה לעשות משהו כדי להציל ולו מקצת מהיהודים שהושמדו. זו אינה תחושה רציונלית וכמעט בלתי ניתן להימנע ממנה. ספרו של דניאל ברנד, בנם של הנזי ויואל ברנד, חברי "הוועדה לעזרה והצלה של בודפשט", הוא ספר שמעורר בדיוק מחשבות מעין אלה.
כבר בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה עסקו חברי הוועדה בסיוע ליהודים הנרדפים ובניסיונות להציל את אלה שהיו בסכנת חיים, בעיקר יהודים מארצות שכנות שבאו להונגריה כפליטים והיו צפויים לגירוש - ומכאן לגזר דין מוות. לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה בשנת 1944, נוספה לכך סכנת השמדה מיידית לכלל היהודים ההונגרים.
אך לסכנה נוסף זיק תקווה. חלק מהגרמנים הביעו נכונות לפתוח במשא ומתן עם גורמים במערב, כדי להגיע לעסקה: לשחרר מספר מסוים של יהודים תמורת אספקת משאיות וחומרי גלם אסטרטגיים, שחסרו להם מאוד בשלב הזה של המלחמה. כפי שמסופר בספר, אייכמן, שניהל את המגעים על כך עם יואל ברנד, הגדיר את הנוסחה השטנית כך: "חלף כל אלף מכוניות משא - מאה אלף יהודים, והרי זה מחיר זול".
משפחתו של יואל ברנד נותרה בבודפשט, והוא יצא במאי 1944 בזהות גרמנית שאולה לאיסטנבול, כדי לקדם את העסקה. אלא שלטענת המחבר, המשלחת הארץ־ישראלית בעיר לא גילתה שום רצון לסייע. יתרה מזאת, אנשיה התרשלו בהכנת אשרה עבור יואל ברנד, לחצו עליו לחזור לבודפשט, ואפילו מחשבה להציע לשליח "להיעלם" בטורקיה הניטרלית (וכך להציל לפחות את עצמו) לא עלתה במוחם.
ברנד הבן לא מהסס להאשים בספרו את אנשי המשלחת בהעדפת טובתם האישית. הוא קובע נחרצות: "הסיכון של גירוש מהחיים הטובים בטורקיה נתפס בעיניהם כגדול מדי". לבסוף, יואל ברנד יצא לחאלב כדי לפגוש את משה שרת, ונעצר שם על ידי המודיעין הבריטי. רעיון העסקה הודלף לתקשורת ונגוז.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
האם "שליחות ההצלה" היתה יכולה להסתיים אחרת? האם הצלה היתה כלל אפשרית? נראה כי לא היה שום סיכוי לשכנע מי מבעלות הברית לפדות את היהודים תמורת אספקה של חומרים אסטרטגיים לגרמניה. גם ספרו של ברנד סבור כך, וברנד אף טוען כי חברי ועדת ההצלה בבודפשט לא האמינו בהיתכנות של תסריט שכזה.
עם זאת, ברנד מסיק כי אפשר היה "לעבוד" על הגרמנים באמצעות מתן הסכמה עקרונית לעסקה וניהול דיונים טכניים על אופן ביצועה, ובכך לעכב את השמדת יהודי הונגריה. כל עיכוב שכזה נמדד בחיי אדם, שכן 12 אלף יהודים נשלחו להשמדה מדי יום.
מי יכול היה לסייע? בהיותו באיסטנבול, השליח נפגש עם שגרירה היהודי של ארה"ב במדינה ותיאר באוזניו את מצבם של יהודי הונגריה. זה לא הניע את ארה"ב לפעולה ממשית, למעט אזהרה שיצאה בחודש יוני וכוונה לממשלת הונגריה (יש שיגידו כי האזהרה בכל זאת גרמה להונגרים לעצור את גירוש היהודים למחנות).
גם תיאורי ההשמדה שמסר לבריטים לא גרמו להם לצאת מהאדישות לגורל היהודים הנטבחים. ברנד מאשים בספרו את הבריטים ביותר מאשר אדישות. לשיטתו, בריטניה עשתה ככל יכולתה כדי למנוע מיהודי אירופה להתדפק על שערי ארץ ישראל, גם במחיר של הפקרה מכוונת ומודעת של המוני היהודים להשמדה בידי הנאצים.
ההאשמה המועלית בספר כלפי הארגונים והאישים היהודיים, כולל ראשי "המדינה שבדרך", חמורה יותר. ברנד מציין כי"חסידי אומות העולם" הצילו יהודים בשטחי הכיבוש תוך הפרה של כללים ופקודות ותוך סיכון עצמי גדול, שלעיתים גם התממש. לעומת זאת, שום גורם יהודי בעולם החופשי לא מצא לנכון לחרוג מן הכללים ולפעול מחוץ למסגרת החוק, כדי לנסות להציל את אחיהם העומדים להשמדה.
לדברי ברנד, "היסטוריונים ישראלים מתקשים להתמודד עם מיעוט החשיבה והעשייה של היישוב ושל הנהגתו בזמן השואה, ולכן נוח להם להציג כל ניסיון הצלה כבלתי־מעשי וכבלתי־מציאותי". לזכותם של ראשי הארגונים היהודיים, יש לומר, שסביר כי ההצעות לעסקה אכן נראו בעיניהם לא ריאליות. גם זהות השליחים למיניהם, שרובם היו גורמים מפוקפקים למדי, לא הוסיפה להם רצינות. עם זאת, שאלתו הרטורית של המחבר ממשיכה להדהד ולא נותנת מנוח: "אין שום ודאות שזה היה עוזר, אבל מדוע לא לנסות?" √
במלכודת הרשע, האדישות והסילוף / דניאל ברנד
ידיעות ספרים, 295 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
