לפני כשלושה חודשים, במהלך פגישת הרבנים והרמטכ"ל בנושא פקודת השירות המשותף, נחשפתי אישית לרבנים ורבניות המייצגים תפישות רחבות בציונות הדתית. בחורה דתייה וצעירה מדברת עם רבנים חשובים, שחלקם מזקני השבט של הציונות הדתית והם יושבים ומקשיבים. רבנים שמדברים ושמתנהגים בצורה שונה לחלוטין מהתמונה שמצטיירת לנו באמירות הרבנים שעלו לכותרות בשבועות האחרונים, בנוגע למעמד האישה, מקומה של הבת הדתית וגיוסה לצה"ל.
גדלתי על כך שהתואר הרבני אינו נובע רק משנות הלימודים הארוכות שעשה הרב כדי להגיע למעמד זה, אלא שיש בו גם משמעות וערכי - דמות חינוכית של ממש. אני מלאת הערכה לאותם הרבנים בהם פגשתי, שניסו לגשר ולחבר. לעומת זאת, אמירותיהם של הרבנים האחרים שיצאו לאוויר העולם, שדיברו בחריפות ובהשפלה בנוגע לנשים, לא רק שמורידות מההערכה בתוארם, אלא גם יוצרות נתק בין העולם הרבני לציבור הדתי, בפרט הצעירים שבו. לצד התהליך הטבעי של אובדן הקשר עם הרבנים והמחנכות כשיוצאים לעולם הגדול, בו לעיתים המחויבות להלכה הולכת ופוחתת, הרבנים משיגים את המטרה ההפוכה וממשיכים להרחיק.
מתוך ההבנה הזו, וכשהסבב הנוכחי של אמירות הרבנים הגיע לסיומו (לעת עתה), ניסיתי להבין למה הדברים הללו שעוררו סערה רבה כל כך, דווקא חלפו לידי. הרי ברור לכולנו שבינוניות זוהי בחירה ולא תכונה משויכת מגדרית. שלהישגים בכל תחום ואפילו ברוחניות, מגיעים בעבודה קשה ובהתמדה, ולא משנה אם מדובר בגבר או באישה. לכולנו ידוע שצה"ל הוא כלי מחבר בין חלקי העם ולא כלי ביד יוצרו, שנועד כדי להרוס את מבנה המשפחה היהודית. הדברים הללו היו ראויים לביקורת, אך לא להתייחסות הרחבה והנזעקת שנעשתה אליהם, פשוט כי זו אינה המציאות.
בסופו של יום בחורה יודעת מה היא שווה כאישה וכדתייה. חברותיי ואני נבחנו בבגרות בגמרא לצד בגרות בספרות, את התואר באוניברסיטה סיימנו בהצלחה ובהצטיינות והדבר לא פגע בביקורינו השבועיים בשבת בבוקר בבית הכנסת. אני יודעת מהי דרכי גם כשאני יושבת בשיעור תורה וסורגת כיפה וגם כשאני מצליחה לקבוע סדר יום ציבורי בעבודה שלי. ההשפעה היחידה של הדברים שהתפרסמו תהיה כאשר אצטרך לבחור את בן הזוג שלי, ולבדוק על ברכי מי הוא התחנך ומה הוא בחר לעשות עם החינוך הזה.
הציפיה מהרבנים היא לא לפחד מהתהליכים שעובר הציבור הדתי בעולם המודרני, שעוברים עלינו, אלא להתבונן ולהתמודד עימם לאור התורה, ומתוך כך לשמור על הקשר והאיזון עימנו. אבל עד אז, כל שנותר לנו הוא להמשיך במה שאנחנו עושות, ולעשות את זה בצורה הטובה ביותר. ללמוד תורה וגמרא לצד כתיבת התזה, לשלב בית וקריירה, לפרוץ דרך, ולהאמין שמה שאנחנו עושות הוא לא פחות לשם שמיים, מאשר לשמנו בלבד.
הכותבת היא יועצת תקשורת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו