הספרייה הצבאית בעברית התעשרה זה עתה בספר המסכם את לחימתה של דיביזיית הרגלים של הארמיה הראשונה, "האדומה הגדולה הראשונה", שלחמה בחוף ״אומהה״ בנורמנדי בפלישה הגדולה בתולדות האנושות. בספרו של ההיסטוריון ג'ון סי. מקמאנוס, "המתים, ואלה העומדים למות", אומר אחד ממפקדי הדיביזיה כי הפלישה היתה "המפתח שאפשר את פתיחת הדלת לשחרור אירופה".
ב־12 שעות הלחימה שלאחר הנחיתה ב־06:30, איבדה הדיביזיה והכוחות הנלווים לה יותר מ־1,500 איש. החוף והמים האדימו מדם הלוחמים, אך בסופו של יום הם נטרלו את המוצבים שבנו הגרמנים, וביססו ראש חוף שאפשר את המשך הזרמת הכוח. החוף שכבשו היה חשוב ביותר, עקב היותו במרכז - החוליה המחברת בין הגזרה שבה לחמו הבריטים והקנדים והגזרה שנמסרה לאחריות האמריקנים.
האויב הגרמני בגזרת החוף הפתיע: הוא היה רב ואיכותי יותר ממה שהעריך המודיעין האמריקני, והמכשולים שהוכנו על ידיו היו מורכבים יותר משהעריכו מומחי ההנדסה.
אבל הבעיה העיקרית שהביאה לשפיכות הדמים האכזרית ולתחושת כישלון אצל רבים במהלך היום הראשון לפלישה, מקורה בגורם אחר: התוכנית היתה פרטנית, אבל מורכבת ביותר. במציאות, התממשה הערכתו המקצועית של המח״ט המוביל בדיביזיה, שהזהיר בכנס המפקדים לפני העלייה לנחתות כי התוכנית מסובכת מדי ולא תצלח. ברגע שהחלו התקלות, בעיקר עקב זרמים שסחפו את הנחתות ממקומות הנחיתה המתוכננים, ובגין ים סוער שלא אפשר לפרוק את השריון שהיה אמור לסייע לנוחתים בגל הראשון - התוכנית התפרקה לרסיסים.
ההסתמכות של המתכננים על אש הצי, שהיה בעל יכולות ארטילריה מרשימות, ועל כוחות סיוע נוספים, כטנקים, תותחי שדה ונ״מ - התבררה כמשענת קנה רצוץ. אף אחד מהאמצעים לא עבד כמתוכנן.
עקב מתן דגש גדול ללוגיסטיקה, סחבו חיילי הדיביזיה משקל עודף, שהפריע להם לנוע במים. הוא אף סירבל את התקדמותם מול אש הגרמנים. כל זאת הביא לכך שאל החוף הובאו מאות רבות של חיילים שלא תרמו לקרב, ומאות כלי רכב שהפכו למטרות קלות עבור הגרמנים.
את ראש הגשר כבשו חיילי החי״ר, שהצליחו לחצות את החוף מבלי להיפגע וטיפסו ללא חיפוי במעלה הצוקים - אל עורף המוצבים הגרמניים, בשבילים צרים, תלולים ונשלטים. אך בסופו של דבר, הושג הניצחון האמריקני בזכות אומץ לב ורמת חיילות גבוהה שהופגנה ברמות הטקטיות. המובילים היו ברמת המ״פ והמ״מ, וכשאלה נפגעו - הנגדים קיבלו אחריות.
המפקדים משכו ״לקול התופים״, למקום שבו התנהלה אש והוכרע הקרב. לא בכדי החליט גנרל עומר בראדלי, מפקד הכוחות האמריקניים בפלישה, להציב את הדיביזיה הזאת בראש הכוח. היא היתה מצולקת מהקרבות בצפון אפריקה ובסיציליה, כשמאחוריה כבר שתי נחיתות מהים. לוחמיה היו עתירי ניסיון, ואנשיה היו מחויבים איש לרעהו.
הספר כתוב מנקודת מבטם של החיילים והמפקדים בשטח. מקמאנוס מפורט בתיאוריו, ובכוונתו להדגיש את אותן 12 שעות קריטיות שלאחר הנחיתה ואת חשיבות ההכנות לקרב. התיאורים, המשולבים בסיפורים אישיים לא מעטים, מקנים לקורא את טעמו של שדה הקרב ואת משמעותה של אחוות לוחמים. אין בו הרהורים פילוסופיים האופייניים לפרוזה של מלחמה, והוא מאוד ״מעשי״ למרות היותו ציורי - בתיאור אכזריותו של שדה הקרב עבור שני הצדדים.
מקמאנוס נבר בארכיונים צבאיים ונחשף לדו"חות סודיים. הוא מסיק לקחים רבים גם למלחמות המאה ה־21. שכן, כפי שכותב המתרגם עמוס רגב בהקדמתו למהדורה העברית, הספר "אינו עוסק רק בגבורה, אלא בעיקר בשאלה מה הופך חייל 'פשוט' ללוחם עז נפש, ומה הופך מפקד זוטר לאיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון".
כריכת הספר (קוראים)
מתוך המחקר עולות מסקנות על גבורה, אחווה והקרבה, אך ניכרים גם לקחים אופרטיביים. העיקרי הוא חשיבותן של ההכנות. בפיקודו הישיר והתובעני של מפקד הדיביזיה - שמונה לצורך הפלישה לאחר שמפקדה הקודם והמצליח נתפס כמי שאינו מקפיד מספיק על המשמעת בשגרה - הושקעו בהכנת הכוחות אינספור שעות וימים, בעיקר בשיפור החיילות האישית. היה זה בסופו של דבר יתרון חשוב של הכוחות, שהתפזרו ואיבדו את המבנה האורגני.
הלקח השני טמון בחשיבות טיפוח הפיקוד הזוטר, שבקרב זה הוא מי שהפך כמעט־כישלון לניצחון מדהים. הלקח השלישי עתיק כמלחמות עצמן. שוב ושוב מלמדות המלחמות שהכוח הלוחם אינו יכול לסמוך על סיוע חיצוני באש, לא מהאוויר ולא מהים, ובמקרה זה גם לא מטנקים ומתותחים. החיילים, שהשתמשו בנשק האישי והפלוגתי, הם שעשו את המלאכה.
״המלחמה היא ממלכת אי־הוודאות״ כתב קלאוזביץ. המצב הטבעי של שדה הקרב הוא כאוס, ולכן על תוכנית הקרב להיות פשוטה. יתר על כן, סביר שהתוכנית הפשוטה הזו, שהוכנה ערב הקרב - לא תתממש, אבל הלימוד המעמיק לקראת עיצובה הוא חיוני, כי רק היכרות עמוקה עם הקרקע והאויב, ובעיקר הבנה טובה של מה ״מטרת המבצע״ - מבטיחות שהכוחות יידעו לתפקד כיאות.
המח״ט שהגיע לחוף אומהה הבין זאת מייד, וקבע את סיסמת הקרב שהכילה את המטרה: ״למעלה - כי כל מי שיישאר על החוף ימות ללא תועלת״. המערך הגרמני נבנה כך שיכסה באש כל סנטימטר מרובע על החוף. אך עקב חוסר בכוח אדם הוא התעלם מהכלל החשוב: להיערך לעומק. הגרמנים חשבו לעצור את הפולשים ממש על החוף ולכן, משנפרצה פרצה בקו, הם נידונו להתמוטטות. הכלל הברור - ״חזקה על קו המגע שייפרץ״ - לא קיבל מענה. לכן, נוכח העדיפות הכמותית של התוקפים - המאמץ ההרואי של הגרמנים נידון לכישלון.
ספרו של מקמאנוס חשוב, למרות פרטים רבים שאינם בהירים לקורא הישראלי. מעלתו באמיתות ישנות שיעילות לכל העוסק בצבא, ורלוונטיות לכל מבחן שבו יעמוד צה״ל בשדה הקרב - גם אם הוא יהיה שונה לחלוטין מהמבחן שבו עמדה ״האדומה הגדולה הראשונה״ בנורמנדי. √
המתים, ואלה העומדים למות / ג'ון סי. מקמאנוס
תרגום והקדמה: עמוס רגב; קוראים, 301 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
