סיפור משפחתי נחקק על קירות שיש בעיר שאהבו, וששנאה אותם

דבר לא יכול היה להכין אותי לחוויה המטלטלת שעברתי ב"אנדרטת השמות" בווינה. אני עדיין מתקשה להעלות על הכתב את שהרגשתי שם. אולי אתחיל בכרונולוגיה. עובדות מעמעמות רגשות.

במשך שנים רבות מדי היתה משפחת בק, עבורי, חוג מצומצם ביותר של אנשים. אבי, אחיו, זיכרון של סבי שנפטר די צעיר, וערפל כבד סביב משהו שנקשר לאוסטריה. מתישהו, סביב נפילת חומת ברלין, נזכר אבי שיש לו דוד ששרד את השואה בגרמניה ונותר במזרח הקומוניסטי. ניסיתי לאתרו באמצעות חברים גרמנים. לשווא. הוא כבר לא היה בין החיים.

כמה שנים לאחר מכן, באמצע שנות ה־90, קיבלנו מכתב מבנו של הדוד שמצא אותנו דרך "יד ושם". לבן דוד, וולפגנג, היו מסמכים וצילומים של בני משפחת בק, מאוסטריה ומגרמניה. וכך התוודענו בפעם הראשונה למשפחה שלא היתה לנו עד אז. אלה שחיו באוסטריה הושמדו כמעט כולם. המעטים שעברו לגור עוד לפני המלחמה בגרמניה ניצלו כולם. דרכי הגורל.

עד לאותו מפגש מאוחר עם בני ובנות משפחת בק, השואה היתה עבורי עניין נורא, אך וירטואלי. לפתע, היא הפכה למוחשית ואישית. הזוועה והאימה שמנעו ממני חיי משפחה נורמליים, שמות ופנים של אנשים, שיכלו למלא תפקיד כלשהו בעיצוב עולמי, צצו מהשכחה. הרגשתי צורך ללכת בעקבותיהם - מסע שנמשך זמן רב מאוד.

הגעתי לווינה, שעוד לא היתה מוכנה להתמודד עם חלקה בפשעי השואה. אט־אט נפתחו הארכיונים ומצאתי את המסמכים, ששרטטו את שנות חייהם האחרונות של בני משפחתו הגרעינית של סבי, הוגו, שעלה לישראל לבדו בתחילת שנות ה־30: אביו, הרמאן, אמו החורגת אמיליה, אחותו אירנה ואינגריד בתה הקטנה, ואחיו למחצה פריץ.

בארכיונים היו הצהרות הרכוש שהופקע על ידי הנאצים מייד לאחר ה"אנשלוס", מסמכי הגירוש למחנות במזרח באביב ובקיץ 1942, ותעודות הפטירה שהונפקו זמן קצר לאחר מכן. אפרם של הנרצחים נמצא אי שם בסוביבור ובמיידנק בקברי אחים המוניים.

היום נסגר עבורם ועבורי מעגל. קברים אמנם לא יהיו לנרצחים לעולם. אך, שמם של בני משפחת בק חרוט לעד, יש לקוות, על קירות שיש בעיר שאהבו, וששנאה אותם. לפני פתיחת אנדרטת "קירות השמות" בווינה היום, הורשיתי לבקר במקום כדי להתרשם. עמדתי בליבו של מעגל "קירות השמות", אבוד ומוקף בכ־65 אלף שמות, גורלות, אנשים, קורבנות. רשימה חרוטה באותיות קטנות, צפופות, עם תאריכי לידה, שנראית מכל זווית כאינסופית. ומדובר רק בשמותיהם של כ־1% מכלל נרצחי השואה. כמה קירות יידרשו להנציח את שמותיהם של כל קורבנות השואה, שחלקם כלל לא ידועים?

הנוראוּת של השואה לא באה לידי ביטוי רק בשיטות הרצח המחרידות שהפעילו הגרמנים ושותפיהם, אלא בהשכחת קיומם של הנרצחים. הרצחת וגם מחקת? המספר שישה מיליון תפס את מקומם של הרמאן ואמיליה, אירנה ואינגריד, ופריץ. הם הפכו לחלק ממסה אנונימית, בלתי נתפסת בגודלה, של יהודים שגזלו מהם צלם אנוש, וחיים, וזכר. אך לכל קורבן היה שם.

השמות הללו מוחזרים היום לליבה של אוסטריה, לתחליף קבר למשפחה שלא היתה לי. סירבתי בשעתו לקבל את הפיצויים המגוחכים, שממשלת אוסטריה היתה מוכנה לשלם למשפחות הנרצחים. אך בשם בני משפחתי שנרצחו על ידי הנאצים הגרמנים והאוסטרים והמשת"פים שלהם בתאי הגזים במחנות ההשמדה, ושאפר גופותיהם לא זכה לקבורה נאותה - אני מודה מעומק ליבי לקנצלר לשעבר, סבסטיאן קורץ, על שפעל בנחישות וללא לאות להנציח בווינה עירם את שמם ואת זכרם, לצד יהודי אוסטריה הנוספים שנרצחו בשואה.