שמחת תורה בשנה שעברה הייתה רגע של חושך מוחלט עבור תושבי שדרות והדרום. בשעה שעם ישראל רקד בבתי הכנסת ברחבי הארץ, בעוטף התרחשו טבח וזוועות שלא ישכחו לעולם. אזרחים רבים נרצחו, ילדים, זקנים, נשים וגברים נחטפו, בעוד כוחות הביטחון איחרו מלבוא ונלחמו בקרבות עזים כדי להשיב את השליטה על הדרום הכבוש. השנה, בעיצומו של חג שמחת תורה, האווירה בשדרות שונה בתכלית – לא שוכחים את הכאב, אך גם לא מוותרים על השמחה.
הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר "אפיקי דעת" בשדרות, הוא אחד הקולות המובילים בעיר ובקהילה. בחייו האישיים ובתפקידו הציבורי הוא פועל ללא לאות למען חיזוק החוסן הקהילתי והתקווה בקרב תושבי העיר. השנה, עם הזיכרונות הקשים מהטבח, הרב מתאר את ההתמודדות הרוחנית והקהילתית בישיבה ובשדרות.
"כשנקום בשדרות בשמחת תורה בבוקר, אי אפשר להתעלם ממה שקרה בשנה שעברה", אומר הרב פנדל בקול שקט אך נחרץ. "כולנו נזכר באימה, בזוועה, בתחושת חוסר האונים. המכה הייתה קשה – מערכות ההגנה קרסו והאויב הצליח לפגוע בנו בצורה נוראה". הוא עוצר לרגע, ואז מוסיף ברגש: "אנחנו מחויבים לא לשכוח. לזכור את מה שקרה, לנקום את נקמת דם כל הנופלים, וללמוד מהטעויות שלנו. הכאב הוא בלתי נסבל, אבל אנחנו גם מחויבים לבנות מחדש. זה חלק מהמהות שלנו כעם".
יש מי שמציעים למתֶן את החגיגות השנה, מתוך כבוד לקורבנות ולזיכרון הטראומטי. איך אתם מתמודדים עם זה בישיבה?
"זה נכון, היו הרבה שיחות על זה. יש משהו צורם במחשבה על ריקודים ושמחה ביום שמבחינה רגשית הוא כל כך קשה להרבה אנשים כאן בעיר ובאזור. היו כאלה שהציעו שנעשה שמחה יותר שקטה וצנועה, אבל אנחנו החלטנו אחרת. שמחת תורה בשדרות, מבחינת הישיבה והעיר, תהיה מלאה ריקודים, שירים, הקפות מלאות שמחה. אנחנו לא מוותרים על השמחה, כי השמחה היא שמחזיקה אותנו. השמחה היא לא סתירה לכאב, היא הדרך שלנו להתמודד איתו ולהעצים אותו. יש משהו חזק בכך שאנחנו רוקדים דווקא עכשיו, אחרי כל מה שעברנו ומה שאויבינו חשבו שיוכלו להשבית ולגדוע".
במוצאי יום כיפור, היו שראו את בחורי הישיבה רוקדים והרימו גבה. למה דווקא עכשיו הריקודים והשמחה כל כך חשובים?
"אני מבין למה אנשים הרימו גבה. כשאנחנו רוקדים, בזמן שצה"ל נלחם במספר חזיתות ויש מאה ואחד חטופים שנמקים במנהרות בעזה, זה נראה לא מוסרי. אבל האמת היא שהריקוד שלנו לא בא מתוך התעלמות מהמציאות, הוא בא מתוך הבנה עמוקה של מה אנחנו מבקשים ומה אנחנו מאמינים. הריקוד הוא לא רק ביטוי לשמחה, הוא תפילה לאלוקים. כשאנחנו שרים 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם', 'כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב', ומתוך כך שרים 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' – אלו לא סתם מילים, אלו בקשות עמוקות מהלב. אנחנו מתפללים שיהיה לנו לב טהור, ולא שוכחים לראות בבניין בית המקדש, לא מוותרים על החלום לבניין הבית השלישי".
עוד הוסיף: "כשמצטרפים אלינו חיילים שבאו מהחזית, כאלה שמטען צד בג'באליה בדיוק פסח עליהם וחייהם ניצלו בנס, הם שרים איתנו בהתלהבות. זו לא רק שמחה – זו הכרה בעובדה שאנחנו כאן, חיים ונושמים, ויש לנו על מה להודות. 'לפיכך אנחנו חייבים להודות לך', להשם, על כל רגע של חיים, על כל רגע של חסד".
"כשאנחנו רוקדים, אנחנו מחזיקים ידיים, זה לא רק תנועה – זה חיבור," אומר הרב פנדל בהתלהבות. "יש משהו עמוק בכך שאנחנו אוחזים זה בזה, שרים יחד בקול אחד מאוחד ואדיר. הריקוד הוא לא בריחה מהמציאות הקשה, הוא חיבור מחודש אליה. זה מזכיר לנו שאנחנו עם אחד, עם משימה אחת – להמשיך לבנות את המקום הזה, מתוך שמחה ובאחדות יחד. בחסידות מובא שהריקוד מרים את האדם למעלה בהתרוממות רוח, אבל גם מחזיר אותו חזרה אל הקרקע, עם תחושת אחריות מחודשת".
איך שומרים על אמונה אחרי שנה כל כך קשה?
"זה לא תמיד פשוט כל כך," הוא מודה, "אבל אנחנו עם שמאמין בעתיד. רבי עקיבא, כשראה את החורבן, צחק. זה נשמע מוזר, אבל הוא הבין שהחורבן הוא רק חלק מהתהליך. הוא ידע שעם ישראל יחזור וייבַּנה מחדש, וזה מה שאנחנו מרגישים פה היום. אנחנו לא נשארים תקועים בעבר הצורב או בהווה החולף, אנחנו מסתכלים קדימה, אל מה שנבנה בעתיד המזהיר שצפוי למדינה ולעם שלנו. יש לנו חזון וחלום משותף, ויש לנו אמונה שעם ישראל ייצא מחוזק מכל עברו, כפי שעשה לאורך ההיסטוריה כולה".
איך יתבצעו החגיגות השנה בישיבה?
"נחגוג את שמחת תורה בהקפות מלאות להט ושמחה," הוא מספר בהחלטיות. "במוצאי שמחת תורה נקיים הקפות שניות ברוב עם, ובהן נקדיש הקפות מיוחדות לכוחות הביטחון, לגבורה האזרחית, לזכר החטופים ולכל מי שנפגעו. השמחה תהיה מלאה, ומחוברת לזיכרון הלאומי משנה שעברה. אנחנו בטוחים שעם הנצח לא מפחד לנצח, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. מתוך השמחה והאמונה הזו אנחנו נמשיך קדימה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו