סיפורה של שפייר: הקהילה החשובה ביהדות גרמניה שנמחקה כמעט לחלוטין

בתפילת יום הכיפורים שרנו את הפיוט "יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל". פיוט זה חובר לפני מאות שנים ע"י ראש ישיבת שְפַּיְירָא, רבי יקותיאל בן משה, "המאור הגדול". העיר שפיירא, שנקראת כיום שפייר (Speyer) היא חלק מקהילות שו"ם (ראשי תבות של הערים הגרמניות שפיירא, וורמייזא, מגנצא השוכנות לאורך נהר הריין שבכולן היו קהילות יהודיות מפוארות) ויש בה אתרי מורשת יהודית שכדאי לבקר בהם. 

תחילה, עלינו להבין את החשיבות הרוחנית של שפיירא. לאחר חורבן בית המקדש, מרכז התורה העולמי עבר לבבל. בימי הביניים עבר מרכז התורה העולמי מבבל אל קהילות שו"ם שבאשכנז, שם פעלו הישיבות החשובות בעולם, שבראשיהן עמדו גדולי הפוסקים כמו רבנו גרשום מאור הגולה. הוא נקרא "מאור הגולה" בגלל שמכל רחבי הגולה היהודית כתבו לו שאלות הלכתיות. גם רש"י למד בצעירותו בישיבות שו"ם. בהיסטוריה שלנו יש למגנצא, שפיירא וורמייזא חשיבות רוחנית דומה כמו לסורא ופומבדיתא שבבבל.

אתר המורשת היהודית החשוב ביותר בשפייר הוא מתחם יוּדֶנְהוֹף (Judenhof). בשנת 1084 הזמין הבישוף של שפיירא יהודים להתגורר בעירו כדי לפתח את הכלכלה והמסחר. הוא הקצה ליהודים שטח למגורים על אחד משדותיו מחוץ לעיר. היהודים בנו בשכונת מגוריהם גם בית כנסת, מקווה, וישיבה.

חורבות בית הכנסת והישיבה נשמרו עד ימינו, והם השרידים העתיקים ביותר מכל בתי הכנסת שפעלו באירופה במאה ה-12. מדובר בבית כנסת גדול שאורכו כ-30 מטר ורוחבו כ-20 מטר. על כותל המזרח רואים עד היום סימנים של הגומחה לארון הקודש, שסתמו אותה באבנים. נותרו גם שרידים למדרגות שהובילו אל ארון הקודש.

עזרת הנשים היתה צמודה לבית הכנסת, אך מנותקת ממנו. בתוך הקיר המפריד בין עזרת הנשים לעזרת הגברים היו שישה חריצים קטנים, מבעדם שמעו הנשים את התפילה והקריאה בתורה. שניים מהחלונות האלה נותרו עד ימינו. בין העזרות היה מעבר חסום שנקרא "שער היידיש". פתחו אותו רק בטקסי ברית מילה, כדי שהאם הטריה והסבתא והחותנת יוכלו לראות את ברית המילה בתוך בית הכנסת.

צמוד לבית הכנסת עמד בית המדרש של ישיבת שפיירא, שבראשה עמד רבי אליקים בן משולם הלוי. מבית המדרש נותרו כיום רק אבני היסוד שעליהם עמדו העמודים שהחזיקו את הגג. עם חכמי שפיירא בימי הביניים נמנו פרשן התלמוד הבבלי קלונימוס בן יצחק הזקן, יצחק בן אשר הלוי ויעקב בן יצחק הלוי, מבעלי התוספות, מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרי ומכילתא, ויהודה בן קלונימוס, מחבר הלקסיקון "ייחוסי תנאים ואמוראים".

במתחם בית הכנסת נמצא גם המקווה העתיק ביותר באירופה, שנבנה בשנת 1128. יורדים אליו במדרגות רבות עד לעומק של יותר מעשרה מטרים מתחת לפני האדמה. באמצע המורד יש בצד חדר הלבשה להחלפת בגדים, שנחשב נדיר במקוואות מימי הביניים. מעל המקווה פתח גדול של "האוצר" שמאפשר למי גשמים ושלגים להגיע למקווה בטהרה.

בשנת 1096 החל מסע הצלב הראשון, שבמהלכו דרשו הצלבנים מהיהודים להתנצר או למות. הפוגרום הזה נקרא "גזרות תתנ"ו". קהילות שו"ם היו הראשונות לסבול. יהודים רבים ברחו, מעטים התנצרו, אבל מאות יהודים נרצחו ע"י הצלבנים או העדיפו להתאבד כדי שלא יטבילו אותם בכוח לנצרות. תיאור פלסטי מזעזע של הטרגדיה מופיע בספרו של רבי שלמה ברבי שמשון: "והנשים הצדקניות החסידות, אשה אל אחותה פשטה צווארה להעקד על ייחוד השם. ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואישה בבנה ובביתה ושכן בשכנו. זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד, עד שנתערבבו דמים בדמים, ונתערבבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם, ונהרגו ונטבחו על ייחוד השם הנכבד והנורא. והנשים הטהורות היו זורקות את המעות ואת הכסף בעד החלונות אל האויבים, כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם". 

אחד ממקומות הרצח היה בבית הכנסת העתיק בשפיירא. יהודי שפיירא סבלו מהפרעות פחות מקהילות אחרות. נוצרים מקומיים הודיעו לשכניהם היהודים שהצלבנים מתכננים לטבוח ביהודים באותו יום, והציעו להם ללכת לבישוף שהזמינם לפני שמונה שנים והבטיח את שלומם. תפילת שחרית של שבת הופסקה כדי שכל היהודים יוכלו למצוא מקלט בארמון הבישוף. אבל 11 יהודים שהתעקשו להישאר עד סוף תפילות שחרית ומוסף נרצחו בתוך בית הכנסת. ארמון הבישוף קיים עד היום בשפיירא.

מאות יהודים נרצחו או התאבדו בפרעות תתנ"ו, ועליהם חוברה התפילה "אב הרחמים" שאנו אומרים בכל שבת לאחר קריאת התורה, ומתפללים על "הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם". חוויה מרגשת במיוחד היא להתפלל "אב הרחמים" בדיוק במקום ההתרחשות בבית הכנסת העתיק של שפייר.

פרעות תתנ"ו גרמו לטראומה בעולם היהודי. רבנים בתפוצות ישראל ראו בחורבן קהילות שו"ם אסון רוחני כמו חורבן בית המקדש. לכם הוסיפו לקינות לתשעה באב את הקינה "מי יתן ראשי מים", שכוללת גם את הפסוק: "וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי אַשְׁפִּירָה, בַּשֵּׁנִי בִּשְׁמוֹנָה בוֹ בְּיוֹם מַרְגּוֹעַ הוּקְרָה, נֶהֶרְגוּ בַּחוּרֵי חֶמֶד וִישִׁישֵׁי הַדָּרָה, וְכֹהֲנֵי וַעֲלָמַי נִגְוְעוּ כֻּלְּהֶם עֲשָׂרָה".

אחרי שהצלבנים עזבו את שפיירא להמשיך במסע הצלב לארץ ישראל, חזרו היהודים לבתיהם בעיר, והחלו בתנופת בניה. היהודים תרמו גם לבניית אגף חדש בקתדרלת שפייר, כאות תודה לבישוף על הצלתם. בעזרת אותו אדריכל הם בנו מחדש בשנת 1104 גם את בית הכנסת, שבשרידיו אנו רואים משקופי דלתות וחלונות זהים לאלה שבקתדרלה.

בבית מול המקווה נפתח מוזיאון יהודי. מוצגים בו בעיקר מצבות עתיקות. המצבה הראשונה נושאת את תאריך פטירה בשנת 1044. יש שם גם מסגרות לחלונות שהובאו מהריסות בית הכנסת ומהקתדרלה.

במשך הדורות נבנו עוד בתי כנסת בשפייר, אך כולם נהרסו במהלך ההיסטוריה. ברחוב מקסימיליאן, רחוב הקניות הראשי שחוצה את שפייר, נבנה בשנת 1837 בית הכנסת הגדול, שהיה פעיל עד השואה. בליל הבדולח הנאצים שרפו גם אותו. על חורבותיו נבנה בית כל בו גדול של רשת 'קאופהוף'. על הקיר האחורי של הבנין תלוי שלט שבו חקוק בגרמנית: "בית הכנסת של הקהילה היהודית בשפייר עמד כאן עד שנהרס על ידי גרמניה הנאצית בליל הבדולח".

בפינת מגרש החניה מאחורי הכלבו הוצבה אנדרטה לזכר בית הכנסת. באנדרטה אנו רואים מעין מצבת קבורה שחורה בלי טקסט, כאילו מפורקת, ועליה מגן דוד "נמס" כמו בסגנון השעונים של סלבדור דאלי. על הקרקע לצד המצבה לוח נחושת שעליו שמות יהודי שפייר שנשלחו למחנות ההשמדה של הנאצים. מעל המצבה יש מעין "חופה" מברזלים בצורה של כלוב, עם פתחים ביניהם שמייצגים את השחרור והיציאה לחופשי. היצירה הזו עומדת על עמודי חופה המוכרים לנו מחתונות בישראל.

רחוב מקסימיליאן הוא רחוב הקניות של שפייר, וכך היה במאתיים השנים האחרונות. רוב החנויות היו שייכות ליהודים. במפקד משנת 1933 נימנו 539 יהודים. רובם היגרו מהעיר בגלל המגבלות של המשטר הנאצי, ובעיר נשארו רק 51 יהודים שנשלחו למחנות באוקטובר 1940. רק 15 מהם שרדו את השואה. על המדרכה מול חנויות אחדות ברחוב מקסימיליאן אנו רואים 'אבני נגף' עם שמות של יהודים שנלקחו אל מותם מהחנויות ממול או מהדירות שמעליהן.

גם שלושה בתי עלמין יהודיים נמצאים בשפייר. אחרי פרעות תתנ"ו קהילת שפיירא התאוששה קצת, אך לא חזרה לעולם לפאר גדולתה. בגזרות ק"ט (1349) היא נחרבה שוב, וחוסלה סופית בימי השואה. בנפילת מסך הברזל בשנת 1990 הגיעו יהודים מבריה"מ גם לשפייר, ואירגנו מחדש קהילה יהודית. אם אנחנו רוצים להתפלל במנין, עלינו ללכת לבית הכנסת "בית שלום" שנחנך ב2010.

זכר שפיירא נשמר גם בשמם של צאצאי תושביה החיים בארץ: משפחות שפירא, שפייר, שפירו או ספיר. 

הכותב הוא בעל הבלוג 'ותוליכנו לשלום'