בבתי הכנסת הספרדיים ישירו גם השנה בראש השנה לפני תקיעת השופר את הפיוט המצמרר "עת שערי רצון", המתעד את סיפור עקידת יצחק. דרך אזכור פיוט זה מבקשים אנו מהאל לזכור ביום הדין את "העוקד, הנעקד והמזבח".
שנים היו לנו סביב שולחן השבת אינספור דיונים על עקידת יצחק. עמדתי תמיד הייתה: אם ה' היה מבקש ממני דבר כזה, הייתי מסרבת. עונה לו, בהרבה כבוד ויראה, שאת הבן שלי אני שומרת קרוב אלי. לא הייתי עומדת בניסיון.
באופן מוזר, רק אחרי שבננו סעדיה-יעקב הי"ד נהרג בעזה, קלטתי שעמדתי ועוד איך עמדתי בניסיון: שלוש פעמים ביקשו ממני לשלוח ילדים לצבא, לקרבי, ושלוש פעמים שלחתי אותם בשמחה ובדאגה.
כאשר עמדתי מול הקריאה לשלוח את בשר מבשרי להגן על עמי, אמרתי הנני.
וגם כאשר הבכור שלנו נפצע בפעילות מבצעית בהיותו לוחם מג"ב בעיר העתיקה בירושלים, בתקופת אינתיפאדת הסכינים, לא עלה בדעתי לומר לאחיו לוותר על הזכות ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל.
כמוני עוד הורים רבים, רבים מאוד, רבים עד אין-ספור, אשר שולחים את בנם ובתם בתחושת גאווה אינסופית, לצד הדאגה. נשים שולחות את בעליהן למילואים, גברים נפרדים ממשפחותיהם, והעין בוכה והלב שמח. בו זמנית.
כאשר הגיעו המלאכים במדי זית לבשר לנו על מות סעדיה, הם אמרו לנו: בנכם, סעדיה-יעקב דרעי, נהרג במהלך פעילות מבצעית בעזה. אמרו והראש זרק אותי אל משפט אחר, גם הוא בעל חיתוך דומה: קח, את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק.
אז אני פונה אליך ריבונו של עולם, השנה יותר מבכל שנה אחרת: ראה איך התעלינו מעל קומתו של אברהם אבינו.
אנחנו עושים זאת בטבעיות, בענווה, בהבנה עמוקה של מהו תפקידנו בעולם. לא כותבים עלינו ספרים, ואין עלינו מדרשים, אבל אנחנו עשרות ומאות אלפים המחוברים בכל נימי נפשנו לעצמיותנו, לעצמאותנו.
ריבונו של עולם, חזרנו לארצנו, גידלנו בה ילדים, הפרחנו את השממה, בנינו כלכלה חזקה ואנו לא נבהלים מתחזיותיהם של מודי'ס, כי אנחנו, עם ישראל, הוכחנו לאורך ההיסטוריה שלנו שאנחנו חיים הרבה מעבר לתחזיות. אנחנו עם הנצח.
יש לנו משימות ואנחנו מוכנים להן. בענווה גדולה ובביטחון מלא. בו זמנית.
אנחנו, המשפחות השכולות, שקולות במאזניים של ראש השנה כנגד כל חטא שאולי, אולי, העם ואנו בתוכו חטאנו השנה. הכאב שלנו, התהומות שאליהן אנחנו נופלים, הסולמות שמאפשרים לנו לטפס למעלה, כל אלה יטו את הכף לזכות.
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". מאז שבננו נהרג אנחנו הולכים בגיא צלמוות. אנחנו חיים בצל של המוות. אבל הצל אינו חושך! הצל הוא ההוכחה שיש אור! ואל האור הזה אנחנו צועדים. מועדים בדרך אליו, נשרטים, אבל קמים, שוב ושוב.
אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
יום זה זכות לבני ירושלים? שנה זו זכות לבני ירושלים! את שערי הרחמים עליך לפתוח! ומשם ייצאו בניך ובנותיך החטופים, ודרכם ייצאו חיילינו עטורי ניצחון מול הרוע, ובצילם אנחנו, עם ישראל, נצעד לכיוון האור.
לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
במשך שנים היינו עדה "סוערה ונגועה", שסועה. היום משימתנו היא לזכור מי אנחנו, לזכור למה באנו לעולם, כפרטים וככלל, ולהתאחד.
ואז יבוא זמן הישועה. תהא תשפ"ה ש'נת פ'דיון ה'שבויים, שנת שיפוי, פיצוי, על שנת תשפ"ד. תהא שנה זו שנת רחמים.
הכותבת היא אמו של רס"ל (מיל') סעדיה-יעקב דרעי ז"ל שנפל בקרב בעזה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו