האם מותר לשמוח על מותו של אויב? מבט יהודי על חיסול נסראללה

מדובר בשאלה שמתחילה כבר בימי התנ"ך • הסתירה נמצאת כבר בפסוקים בספר משלי:"בנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" לעומת "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" • החכמים מציעים מספר גישות ליישוב הסתירה - מאיסור לשמוח על מותו של אויב אישי לבין היתר בעקבות הקטנת הרוע בעולם

האם ראוי לשמוח על נפילת האויוב?. צילום: אי.אפ.פי

חיסולו של מנהיג ארגון הטרור חיזבאללה, חסן נסראללה, עורר באופן טבעי שמחה רבה בישראל. מדובר באחד האויבים המרים שהוביל פעולות רצח נגד העם היהודי ופעל בכל דרך אפשרית לפגוע בנו.

תיעוד: ההרס הכבד במעוז חיזבאללה בביירות לאחר גל התקיפות של חיל האוויר

אולם אחרי תחושת השמחה הראשונית עולה השאלה: האם ראוי על פי היהדות לשמוח על מפלתו של אויב? שהרי הוא בריאה של הבורא. או שאל לנו להיכנס לחשבונות שמיים ופשוט לבטא את תחושבת הרווחה? שאלה זו מתחילה כבר בתנ"ך, עם סתירה לכאורה בין שני פסוקים בספר משלי: "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" לעומת "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה".

חכמינו הציעו מספר גישות ליישוב סתירה זו. אחת הגישות מבחינה בין שמחה אישית על מותו של אויב פרטי, שאסורה, לבין שמחה על הקטנת הרוע בעולם, שמותרת. גישה אחרת, המיוחסת לר' יעקב עמדין, מבחינה בין סוגי רשעים. לפי גישה זו, אין לשמוח על נפילתו של חוטא רגיל, אך מותר לשמוח על נפילתו של מי שמתכוון למרוד בבורא.

דיוק נוסף שמביאים פרשנים הוא ההבחנה בין הפרט לכלל. בפסוק "בנפול אויבך אל תשמח", רואים שהדגש בו הוא על הפרט. אל לנו כאנשים פרטיים לשמוח על מותו של יריב אישי רשע. לעומת זאת הפסוק "ובאבוד רשעים רינה", לא עוסק ברשע פרטי אלא באובדנו של הרשע בעולם ועל השמדת הרוע כרעיון מותר ואף חשוב לשמוח.

"ובאבוד רשעים רינה", לא עוסק ברשע פרטי אלא באובדנו של הרשע בעולם, צילום: אי.אף.פי

ה'פסיקתא דרב כהנא' וה'בית יוסף' מציעים הבחנה בין שמחה לרינה. לפי גישה זו, שמחה מופרזת אסורה, אך רינה - שמחה מאופקת המבטאת רווחה - מותרת.

כן במלחמה, לא בשלום

יש המבחינים בין נפילה זמנית של האויב לבין אובדנו המוחלט. לפי גישה זו, אין לשמוח על נפילה זמנית, אך מותר לשמוח על אובדן מוחלט והשפעתו החיובית על העולם. גישה נוספת מבדילה בין אויב נוכרי לרשע מישראל. על פיה, מותר לשמוח על נפילת אויב נוכרי, אך לא על נפילת רשע מישראל, שנחשב ל"אח שלנו".

האדמו"ר מפיאסצנא והרב אורי שרקי מציעים הבחנה מעניינת המבוססת על החוויה האישית. לפי גישתם, מי שסבל ישירות מהרוע רשאי לשמוח על מפלתו, בניגוד למי שלא חווה את הסבל באופן אישי.

כן במלחמה, לא בשלום. פעילות צה"ל בעזה, צילום: דובר צה"ל

פירוש המופיע ב"תורה התמימה" מציע להבחין בין רגע הנפילה עצמו לבין תוצאותיו. לפי גישה זו, אין לשמוח ברגע הנפילה עצמו, אך מותר לשמוח על התוצאות החיוביות שבאות בעקבותיו.

ה"משך חכמה" מציע הבחנה המבוססת על רמות מוסריות שונות. לפי גישה זו, אדם פשוט רשאי לשמוח על הצלתו, אך אדם במדרגה מוסרית גבוהה יותר צריך להזדהות עם צער הבורא על אובדן בריותיו. לעומת זאת הרב בנימין זאב מציע הבחנה בין זמן מלחמה לזמן שלום. לפי גישתו, בעת מלחמה יש לשמוח על נפילת האויב כדי לשמור על רוח הלחימה, ורק בזמן שלום יש מקום לצער.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר