דווקא בתקופה זו עלינו להיזכר בחרדת קודש בגורל האכזר של עמנו בשואה

יום השואה תשפ"ג הוא לא כתמול־שלשום. מדינת ישראל כבר עברה ימי שואה בתקופות קשות, אפילו קשות מאוד. אבל שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות ה־75, נראה שהחברה הישראלית בשעת החירום הפנימית הגדולה בתולדות המדינה.

בדרך כלל אני כותב ביום השואה על תובנות, מחשבות ולקחים שלמדנו ממנה. אבל בתקופה הזאת נראה לי שצריך לדבר אל הלב. להסתכל אחורה, ולפני שאנחנו הורסים את הכל - להיזכר במה שהיה לפני קום המדינה. להיזכר במה שהם הקריבו. להיזכר במה שעבר עליהם, על הניצולים שיצאו מחוריהם בתום המלחמה כשהם בטוחים שהם היהודים האחרונים שנשארו בעולם. להיזכר מה היתה המשמעות של מדינה יהודית עבורם.

ביולי 1939 כתבה חנה סנש ביומנה בבודפשט: "היום יום הולדתי, בת שמונה־עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול - ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה - ארץ ישראל". סנש, יהודייה הונגרייה שתעלה תוך זמן קצר לארץ ישראל ותחזור כעבור מספר שנים כצנחנית לפעולת חילוץ חסרת סיכוי של יהדות הונגריה, מסמלת דור של צעירים וצעירות שהיו בתחילה מעטים, אבל ככל שעבר הזמן, וביתר שאת לאחר המלחמה, חלמו, נשמו, פנטזו, ובשארית כוחותיהם מימשו את החלום להיות בני חורין במולדתם ההיסטורית.

כשנשאל אנטק צוקרמן - אחד מסגניו של מרדכי אנילביץ' במרד גטו ורשה - בראיון בשנות ה־70, מה היו הטקטיקות הצבאיות שהמורדים השתמשו בהן, השיב: "זה לא נושא ללימוד בבית ספר צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה. אם יש בית ספר לרוח האדם, הרי שם המרד צריך להיות מקצוע ראשי". צוקרמן, ואלפי לוחמים ולוחמות יהודים מכל זרמי הקשת הפוליטית, היו חבורה של צעירים וצעירות חסרי כל הכשרה צבאית שהציתו את המרד האזרחי הראשון באירופה כולה. כמעט חודש עמדו מול מכונת המלחמה הגדולה בעולם, והצליחו להדוף אותה במשך כמה ימים ולהסב לה נזקים בלתי מבוטלים.

הצעירים והצעירות היהודים, שלחמו בשם אידיאל החופש היהודי בכל רחבי אירופה, ידעו שהסיכוי לשרוד אפסי. אבל מזיכרונותיהם אנו למדים כי הם קיוו שגבורתם תהיה השראה להקמת המדינה היהודית בעתיד.
ההבחנה כשארית הפליטה

רוב היהודים שחיו באירופה ובצפון אפריקה התקשו להתארגן ולמצוא אידיאל משותף בעת החורבן. הם היו פזורים בכל רחבי היבשת וסימלו את כל קשת החיים. היו ביניהם עניים ועשירים, בני תורה ומתבוללים, ימנים ושמאלנים, פועלים, סופרים, מדענים, חייטים, עירוניים וכפריים, ועוד ועוד. לא היה להם שום צד או עניין במלחמה. הם לא יזמו אותה ולא היו קשורים אליה. ועדיין, היא היכתה בהם כמו שלא היכתה בשום עם אחר.

הפרויקט הנאצי שאף לרצוח כל יהודי בכל מקום ובכל זמן. היהודים הללו גילו לפתע שהם חשופים לחלוטין למאורע שאין להם שום שליטה עליו. שסביבתם, שלעיתים חיו בה אלף שנים, אדישה אליהם במקרה הטוב וטובחת בהם במקרה הרע.

קשה לתפוס את עומק החורבן שהתגלה לאותם יהודים כשהסתיימה המלחמה. בארצות מרכזיות כגרמניה, פולין, לטביה, ליטא, צ'כוסלובקיה, יוון והולנד נרצחו יותר מ־80% מהיהודים. קהילות שלמות נחרבו. עד מהרה היהודים במזרח אירופה גילו שאין להם בית לחזור אליו. שרכושם נלקח מהם, שאין להם פרנסה, ושבמקומות רבים אף מבקשים את נפשם אחרי כל מה שעברו. כך מצאו עצמם יהודים רבים ללא בית וללא תקווה, וגם כאשר רוכזו עם מיליוני אירופאים במחנות העקורים במערב אירופה, לא היה להם כלל אופק.

היטיב לתאר את התחושה ד"ר דיוויד וודובינסקי, ניצול יהודי שהיה במחנה העקורים פלדאפינג בבוואריה, כשכתב ביומנו באוקטובר 1945: "אני עצוב. הכל כאן מדכא אותי. המצב הכללי של היהודים, הגישה של האמריקנים כלפינו, האסון שהעם שלנו חווה... מי יכול לשאת את המועקה הזאת, את העצב הבלתי נגמר, את הכאב המר? אין לנו עבר, אין לנו הווה ואין לנו עתיד...".

אבל עד מהרה החלו היהודים במחנות העקורים להתארגן ולדרוש הכרה כקבוצה מובחנת. התארגנותם היתה מופלאה. היו שם תנועות פוליטיות שרובן ציוניות, עשרות עיתונים, מוסדות תרבות, רווחה, בריאות, ועוד. הם החלו להגדיר את עצמם כשארית הפליטה. אט־אט הם עשו את הבלתי ייאמן, ודרישותיהם החלו להישמע בזירה הבינלאומית ובעיקר בארה"ב, כשהנשיא טרומן שלח את נציגו ארל הריסון לכתוב דו"ח על מצבם. דו"ח הריסון הניע שורה של שינויים והתרחשויות שאף השפיעו עמוקות על הלגיטימציה הבינלאומית שניתנה להקמת מדינה יהודית.

זמן לחשבון נפש

משנת 1947, וביתר שאת לאחר קום המדינה, החלו ניצולי השואה להגיע לארץ בהמוניהם. אולי האינדיקציה המשמעותית ביותר לתרומתה של שארית הפליטה לעצמאותה של ישראל היא שיותר ממחצית מהכוח הלוחם במלחמת השחרור היה מורכב מניצולי וניצולות שואה. רבים מהם נספו באלמוניות. בתחילת שנות ה־50, כל ישראלי רביעי היה ניצול שואה. מאותן השנים ואילך, תודעת השואה וקיומה של המדינה היהודית היתה לחלק מההיסטוריה הישראלית. לשיא הגיעו הדברים בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, שבה לראשונה הרגישו הישראלים שוב את שבריריות הקיום היהודי, כשכל מדינות ערב איימו להכחידם.

נדמה שבישראל עד שנות ה־90 עדיין חיינו בעידן שבו תודעת השואה היתה מרכיב מרכזי בקבלת ההחלטות של המנהיגות הישראלית.
בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, אנחנו חווים מפולת של ממש בתודעה ההיסטורית של השואה, גם בקרב ההנהגה וגם בקרב הציבור. דור של ישראלים שבקושי ידע את סיפוריהם של ניצולי השואה קם והיה, והפך את לקחי השואה לקרדום פוליטי לחפור בו. דור ששכח את שבריריות הקיום היהודי בגולה, ואת החשיבות של חברה ישראלית ומדינה חזקה ומלוכדת, עם תודעה יהודית ודמוקרטית.

ביום השואה הנוכחי אני מאמין שכולנו זקוקים לחשבון נפש. לפנינו ימים, חודשים ושנים גורליים. לא ניתן להפריז בגודל השעה שבה אנו נמצאים. ההיסטוריה לא תסלח לנו אם ניכשל. אסור לנו להסתכל הצידה - כולנו צריכים להסתכל במראה. בענווה ובחרדת קודש עלינו להיזכר בגורל האכזר של עמנו בשואה, בהקרבה ובאומץ של ניצולי השואה, ובעיקר להפריד עיקר מטפל: לקח השואה החשוב ביותר הוא הצורך בבית לאומי לעם היהודי, שמבוסס על עקרונות הצדק והמוסר ברוח נביאי ישראל, המבטיח את המשך שרשרת הדורות והמורשת היהודית.

ד"ר יואב הלר הוא היסטוריון של השואה ויו"ר תנועת "הרבעון הרביעי"