מנהיג הדור שנתן לכל אחד "תחושה אבהית"

עשרות אלפי אנשים מכל המגזרים ומכל החוגים צעדו שפופים ובוכיים בחום הכבד של חודש אב לחלוק כבוד אחרון למנהיג של דור.

כל אחד מעשרות אלפי המלווים שצעדו אחר מיטתו של גדול הדור מרן חכם שלום כהן הרגישו בו ׳האבא הפרטי שלהם׳. ׳המנהיג הפרטי שלהם׳. הוא, שהיה לוקח לליבו כל צרה ובעיה שהיו באים לשטוח בפניו, צרות הפרט וצרות הכלל, נתן לכל אחד תחושה אבהית של ׳עמו אנוכי בצרה׳.

בכל פעם אחר שעת קבלת קהל כאשר אלפי הפונים לברכה ועצה כבר עזבו את הבית, היה מרן יושב איתנו ומתייפח בבכי מר. מצביע על ההרי הדפים ובהם השמות לברכה שהיה כותב בכתב יד קדשו ואומר לנו "כמה צרות יש בעם ישראל", "אוי", היה נאנח. "ריבונו של עולם רחם על עמך ישראל". כמה נגע לליבו כל צרה של כל יהודי באשר הוא.

היה אבא של כולם

מכל קצוות תבל היו באים לשאול בעצתו ולקבל את הכוונתו הישרה והישירה. עשרות אלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו בארץ ובכל העולם כולו שזכו לקבל ממנו תורה בישיבת ׳פורת יוסף׳ קרוב לחמישים וחמש שנה בהם כיהן כראש הישיבה, עשרות אלפים שלמדו ולימדו והקימו מוסדות תורה וישיבות מכוחו ומברכתו.

כולם ידעו ש׳חכם שלום׳ הוא איש אמת והיא נר לרגליו. בלא משא פנים, בלא פחד ומורא מאיש. אמת צרופה ומזוככת שאין לה שני ונאמרת בצורה בהירה וישירה, חדה וברורה, בלי שיקולים זרים ובלי להשאיר פתח לסימני שאלה.

גם כשהיינו מביאים בפניו שאלות יום יומיות של הכרעות הרות גורל לכאן ולכאן הוא היה שוקל מספר שניות אך מייד חותך ומכריע באופן ברור ונחרץ את דעתו דעת תורה שתמיד הייתה הדרך הנכונה. גם במקרים שבאותו רגע לא הצלחנו להבין, מאוחר יותר ראינו נכוחה שזה היה הדבר הנכון וידענו שהשכינה מדברת מפי קדשו.

לא רבים יודעים, אבל מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן זצוק"ל היה "הגבר הוקם על" כדברי הנביא (שמואל ב׳). הוא הראשון שזיהה את הצורך בייצוג לבני עדות המזרח ולהחזיר עטרה ליושנה. כשניסו להתנגד ליוזמתו להקמת תנועה חרדית מזרחית ראשונה הוא עמד וזעק: "ומי ידאג לתושבי קטמון"? - "אם אנחנו לא נדאג להם, אף אחד לא ידאג להם".

וככה הוקמה תנועת ש"ס, בתחילה בירושלים כתנועה מקומית ולימים במישור הארצי ואשר הפכה לסמל היהדות המזרחית השורשית והגאווה הספרדית בהחזרת העטרה ליושנה. לא לשם כבוד, לא לשם תפקידים, אך ורק להגדיל תורה ולהרבות מוסדות תורה ולימוד תורה בעם ישראל.
זה הדבר היחיד שעמד לנגד עיניו וזו הייתה שאיפתו היחידה והתמידית. וככל שאהב ושקד על לימוד התורה כך פחד וחשש מביטולה.

לא פעם ולא פעמיים היו רגעים גורליים שנאלצנו לגשת אליו ולבקש את הכרעתו להורות לראשי הישיבות והכוללים לסגור את הגמרא, ולצאת לצורך זה או אחר בבחינת "ביטולה זהו קיומה", והוא היה מסרב לענות בכל תוקף. היה משיב לנו "אני לא עונה על זה". "אינני יכול לקחת על כתפיי אחריות של ביטול תורה של רבים". אך מאידך, כשהיה הוא צריך לצאת ולהשפיע על העם שבשדות לקרבם לאבינו שבשמים ובייחוד בתקופות בחירות, היה מבטל עצמו וסובב בכל ערי הארץ מן הצפון ועד הדרום לעורר את הלבבות על מנת להגדיל את כוח התורה בעם ישראל כי זהו צורך הרבים.

כמה סימלי הדבר שהוא נלקח מעמנו ביומא דפגרא, ימי בין הזמנים, שהמוני בית ישראל ואלפי בני הישיבות והאברכים הגיעו ללוותו למנוחת עולם מבלי שהיה צורך לסגור את היכלי הישיבות והכוללים שהיו משאת נפשו ונשמתו. ואם לא די בכך, הרי שכל מניין ימי השבעה למרן זצוק״ל יגיעו לסיום ביום ראשון בבוקר, ערב ראש חודש אלול, כאשר אך שעות מספר לאחר מכן, בשעות הצוהריים, יפתחו היכלי הישיבות והכוללים בקריאת ׳אני לדודי ודודי לי׳.

ממרום ישגיח עלינו ויתפלל בעדנו ובעד כל עם ישראל שהקב"ה יאמר די לצרותינו ויגאלנו גאולה שלמה בקרוב.

הכותב הינו משמשו בקודש ונאמן ביתו של גדול הדור מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן זצ״ל, נשיא מועצת חכמי התורה.