חלפו שנים רבות מאז האירועים, וכיום רוב החברה בישראל אינה אבלה על חורבן בית המקדש, ואת צום ט' באב מציינים בעיקר שומרי מצוות. אנחנו נמצאים ברגע מכריע: מה יעלה בגורלו של יום השואה? כיצד ייראה היום לאחר שאחרוני שורדי השואה יעצמו את עיניהם?
אחרי חורבן בית המקדש, התלבטו חכמי ישראל בשאלה מהי הדרך הראויה לאבלות כזו. רבי יהושע פסק: "בניי, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה".
תוצאות הסקר מבהירות את עוצמת הסכנה, עוצמתן של השכחה וההדחקה. צעירים רבים אינם חשים שהיום "מדבר אליהם"; תחושת הניכור קשורה גם במידת היחס לסוגיות לאומיות באופן כללי.
זיכרון השואה חשוב לא רק מפני שזהו חוב מוסרי לששת מיליון המושמדים, אלא משתי סיבות מרכזיות: ראשית, הוא מגדיר באופן חד את נוכחות האנטישמיות בעולם. אל לנו לחשוב, ולו לרגע, ששאלת שנאת היהודים חלפה מן העולם. אולם לא די בכך: זיכרון השואה נועד כדי לסייע לנו להקים את "ממלכת ההפך". מדינה שיש בה חמלה, צדק וצדקה, שמושיטה יד לפליט ופליטה. מדינה שמנהיגיה אינם מטיפים לשנאת האחר. עיקר חשיבותו של הזיכרון באה ולו בהיותו זיכרון יוצר.
פסח, ראש השנה וחגים נוספים זכו להישאר עימנו. אמנם ישראלים רבים מציינים אותם בדרכים שונות, אבל הרוב המוחלט חוגג את החגים. לדעתי זה קורה מפני שהחגים הללו הפכו לחגים משפחתיים. מורשת ומסורת לא מעבירים בעצרות או בטקסים. על אף חשיבותן הציבורית, מורשת ומסורת מנחילים בבית. מיזמים כמו זיכרון בסלון, לצד יצירת טקסטים מתאימים, הם הדרך המרכזית להבטיח את הפיכתו של יום השואה בפרט, ושל תודעת השואה בכלל, לגורם נוכח, מחולל כאב ויצירה.
אסור לנו לשחרר את צעירינו מתודעת השואה והשלכותיה. לא רק למענם של ההולכים, לא רק לכבודם של השורדים. למענכם, צעירי ישראל, רק למען עתידכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו