"נצמדנו זה לזו ואז נצמדנו לחיים"

ארבעה שבועות של נתק.

של סגר.

של בידוד. 

בידוד מהעולם, בידוד מהמשפחה, בידוד מהחברים לעבודה

הרחק מהחיים הנורמליים שהורגלנו בהם, וכעת למדנו כה לאהוב ולהעריך. 

בשגרה אנו כה מורגלים לרטון. "למה אין לי ככה, יכול היה להיות לי ככה... אין לי מספיק כסף, אני לא מספיק מתקדם בעבודה, ולמה אני לא חי את החיים הנוצצים והזוהרים של אותו 'שכן פייסבוק', שדר לו פוסט אחד מתחתיי, ולפני מס' דקות העלה עוד עדכון על חייו המושלמים והתוססים". לכאורה, כמובן.         

שנות רווקות ממושכות אף לקחו את דרגת ה-Fear Of Missing Out) FOMO - "הפחד לפספס") צעד אחד קדימה, כאשר כל הזוגות מבחוץ נראים מאושרים ושמחים, ועם זאת כל בחור שהיה "בהישג יד" נראה לא מספיק, לא מספק, לא עונה על כל הדרישות. הקו המקשר והמחבר, בין אם מדובר ברווקים, זוגות או משפחות עם ילדים, היה ברור –  

היינו מורגלים בכך שתמיד "יש" 

ותמיד, אבל תמיד  

רצינו יותר.    

ואז הגיעה הקורונה.

אט אט ובהדרגתיות, הלכה ונגסה המגפה בעוד ועוד חלקים מעולמנו, משגרת חיינו, ובבת אחת הפכה את הקערה על פיה. בעיקשות ובנחישות, אספה לעצמה מיום ליום עוד ועוד מהחירויות, המותרויות והרגלי היום יום הבסיסיים שלנו - ונותרנו עם המסכים, עם המסכות, עם שיחות זום משפחתיות מקרטעות ובדיחות רשת בלתי נגמרות המנסות להמתיק את המצב.

מדי יום נגזרו (ועוד ייגזרו) עלינו מגבלות והוראות חדשות. התחלנו לחשב את מס' צעדים מהבית – מבלי לדעת באמת לאן אנחנו הולכים, ואנא פנינו מועדות.     

אני, אתה והמגפה   

ובתוך כל זה - פתאום מצאתי אותי ואותך.  

המגפה תפסה אותנו, אותי ואת בן זוגי, כשבוע וחצי לאחר חתונה שמחה ועליזה, שעדיין מודה על כך שהתאפשרה בכלל (שכן שבוע לאחר מכן כבר החלו ה"גזרות"). פתאום מצאנו עצמנו, זוג נשוי טרי, צמוד זה לזה 24 שעות ביום -

בטוב וברע  

ברגעי השמחה והשעמום   

בהתלהבות וברגעי הייאוש והתהייה של מה הולך להיות, ולאן כל זה הולך.

זכינו, באופן אירוני למדי, ל"ירח דבש כפוי" - לא כמו שציפינו, קצת שונה משקיווינו, אך ללא ספק כזה שגרם לנו להכיר אחד את השני - ואת עצמנו - טוב יותר.      

"נצמדנו זה לזו - ואז נצמדנו לחיים"    

("נצמדנו", שלמה ארצי) 

אם יש דבר טוב שיוכל לצאת מ"תקופת הקורונה" הזו, זה סיכוי לשינוי בסדרי העדיפויות, ושאולי – נתחיל להיצמד שוב למה שחשוב. היא לקחה מאיתנו כמעט כל חופש אפשרי, המגפה. חופש התנועה, העיסוק, חירות ההתאגדות ואת כל תרבות הפנאי. אבל על הדרך, גם אם לא התכוונה לכך מראש – הצליחה לגזול מאיתנו גם את "רעשי הרקע" והיסחי הדעת, ובכך גרמה לנו - יותר נכון הכריחה אותנו - להתבונן פנימה לתוך עצמנו.     

ה"התכנסות" החלה ברמה הלאומית, כאשר נסגרו הגבולות, המשיכה לרמה העירונית והשכונתית, צמצמה עצמה לרמה המשפחתית, ולבסוף נותרנו עם אותו מס' בודד - קומץ חד ספרתי - של האנשים הקרובים לנו ביותר .  

בעולם של שפע והזדמנויות בלתי נגמרות, הצליחה הקורונה לגרום לנו להסתכל פנימה, ולהבין - מה יש לי, ומה עוד צריך להיות לי, בחיים. ובתוך כל זאת, מי האנשים הקרובים אליי, אלו ש"אפשר לרוץ איתם" - גם בימי מגפה.  

רק מתוך היחד הזה – נגדל. מתוך ההיצמדות וההיאחזות זה בזה נצא לחיים חדשים, בתקופה שלאחר המגפה. חיים, בתקווה - בריאים יותר, נכונים יותר, מוערכים יותר.    

אולי נפסיק בעתיד לקחת כמובן מאליו את מי שלצדנו, משום שאנו יודעים כעת שלא בהכרח תמיד יוכל להיות שם. וברגעי הכעס והאכזבה, נוכל להיזכר לנו שוב ב"ימי הקורונה", וכמה טוב ונפלא זה כאשר יש לנו אפשרויות ויכולת בחירה, שכן אלו – מסתבר – עלולות להישלל מאיתנו בכל רגע.  

עד אז, בכדי לצלוח את התקופה הזו -    

בוא ניצמד זה לזה  

נאהב זה את זה     

ונחליט שגם אחר כך    

לכשיחלוף המשבר 

נמשיך להיצמד יחד - 

לחיים.