כך יום גרוע הוביל להופעה מעולה

אשר יגורתי בא לי. השבוע קרה מה שדמיינתי בבעתה שיקרה, מה שראיתי בעיני רוחי מתרחש בהילוך איטי פעמיים ביום, כל יום, מה שחששתי ממנו במהלך שלוש השנים האחרונות שבהן אנחנו גרים בדירה הנוכחית: נפלו לי המפתחות של האוטו אל תוך מתקן החניה. בבניין שלנו ישנו מתקן החניה המטופש בעולם. תדמיינו את המכונות האלה ששמים בהן מטבע ואמורות לתפוס דובי? רק בפחות יעיל. מתקן החניה שלנו יביא לך את האוטו שלך תוך שלוש דקות שלמות או חמש או שמונה, אין דרך לצפות בדיוק, וגם זה רק אם אף אחד לא הזמין אותו קודם, או השאיר את הדלת של המתקן פתוחה או התעטש.

רוחב המתקן הוא בדיוק הרוחב האידיאלי כדי שתדפקי את המראה הימנית פעמיים כשאת מנסה להחזיר את האוטו קצת מאוחר מדי בלילה (החלפת מראת צד: 650 שקל כפול 2 = 1,300 שקל). כשאת מזמינה את הרכב שלך באמצעות הצ'יפ האלקטרוני שעל מחזיק המפתחות (צ'יפ חדש: 870 שקל) והוא סוף־סוף מגיע, הגישה אל האוטו קלה ונוחה: צריך רק להיצמד אליו ולדדות הצידה כמו סרטן לאורך שני מטרים על רצפת מתכת משוננת שתפקידה לתפוס את העקבים שלך, או לחלופין למנוע מכל חיות המשק שבפנים לברוח החוצה.

אם צריך לשנע ילדים קטנים לתוך הרכב, מוטב לעשות זאת רק אחרי שהוצאת את הרכב מהמתקן, ובינתיים הם אמורים להמתין לך בחניה מבלי להידרס. כדי להוציא את הרכב תצטרכי לפתוח את דלת המכונית תוך שאת נזהרת לא ליפול, או להפיל את התיק, הטלפון או כוס הקפה שלך אל החור הענקי שבין המכוניות, לענות על שלוש חידות ולשלוף חרב מתוך סלע. כשאת נכנסת לרכב, את יכולה להכניס את המפתחות ולהתניע, אבל שלי, כאמור, נפלו למטה.

מה שאמורים לעשות במקרה כזה, לעצתם של ששת האנשים השונים שעברו במקום והזדרזו לתת לי עצה, זה למצוא את השכן שמשתמש במתקן שמתחתיי ולבקש ממנו לפתוח את החניה שלו. רק שאף אחד לא משתמש בחניה שמתחתיי, וכל הניסיונות להזמין את הרכבים שלידי עלו בתוהו, כי מתקן החניה הזה כנראה פועל על שאפל. כל השכנים שירדו בכפכפים לעזור לי הצליחו רק להוכיח את מה שחשדתי בו ממילא: לכולם בבניין יש רכבים גם יותר חדשים וגם יותר נקיים.

כל זה קרה ביום חמישי ב־6 בערב. ברבע ל־6 היינו אמורים לצאת לדרך להופעה בדרום. האפשרויות שעמדו לפני היו: א. להזמין טכנאי (780 שקל כולל מע"מ); ב. לבכות. בחרתי לעשות את שניהם, ואף אחד מהם לא עזר, כי השעה היתה 6 בערב וכל הטכנאים הלכו הביתה וחנו בחניות שאינן שטניות. גם לבכות, כאמור, לא עזר, אבל בן הזוג נתן לי חיבוק, והמפיקה התחילה להרים טלפונים לחברות השכרת רכב (סגור) ונהגי מוניות (נסיעה להופעה וחזרה: 1,500 שקל). בסוף הגענו להופעה עם המכונית של השכנה. אותה זה דווקא מאוד הצחיק.

ההופעה היתה מאוד מוצלחת, כי אם יש אמונה טפלה אחת שאני מאמינה בה בכל ליבי היא ש"יום גרוע = הופעה מעולה". את סוף השבוע בילינו ללא רכב, למורת רוחו של הקטן, שהבטחתי לו לצאת לחיק הטבע לבילוי האהוב עליו: לזרוק אבנים לשלוליות. אחרי כמה ניסיונות עיקשים במהלך הסופ"ש הצלחתי לדבר עם בן אדם אמיתי שהבטיח לי שטכנאי אכן יגיע ביום ראשון בבוקר.

ביום ראשון בבוקר העיר אותי הטכנאי שהתקשר כדי לבקש במבטא רוסי כבד שאפתח את הכניסה לחניון. נעלתי נעלי בית וירדתי למטה. אמרתי בוקר טוב לטכנאי, והוא הנהן ובז לי כמו שרק רוסים יכולים לבוז. הטכנאי הספציפי הזה לא הצליח להבין איך מזמינים את החניה שמתחתיי (כאמור, מתקן על שאפל), ואחרי כמה ניסיונות כושלים הוא נאנח וצלל אל תוך פיר מטונף וסודי! שלא ידעתי שמוביל לחניה, למרות שאני עוברת לידו כל יום. עד כה הנחתי שהוא מוביל לביוב או לנרניה.

אחרי כמה דקות הטכנאי טיפס חזרה החוצה עם המפתחות שלי ועם שפתון לחות, קליפס לשיער ובקבוק אלכוג'ל, כולם נפלו לי לשם בחצי השנה האחרונה. אמרתי לו תודה, והוא בז לי שוב ונכנס לרכב שלו. נותרתי לעמוד שם בפיג'מה, מחזיקה ממש־ממש חזק את המפתחות שלי. בחישוב כולל, השבוע שילמתי לחברת מתקני החניה 1,560 שקלים. בן הזוג לא התרגש, רק ניסה לנחם אותי ואמר שהוא קורא לזה מס "להיות בנאדם בעולם", שזו דרך נחמדה לקרוא לי מטומטמת. הקוראים הערניים יתהו למה 1,560 שקלים, אם ביקור טכנאי עולה 780 שקל. ובכן, ידידיי, כל זה כבר קרה לי פעם, שלושה ימים שלמים לפני כן.