אל ארץ הקורונה ובחזרה

זהו יומן מסע אישי לארץ הקורונה ובחזרה: בחדר מיון קורונה, המכונה "האזור האדום" בביה"ח שיבא תל השומר. 

לבית החולים הגעתי באמבולנס מד"א - לא כעיתונאי, אלא כ"חשוד קורונה". הגעתי בנסיבות אישיות, כמטופל - אבל גם עם עיניים ואוזניים ועם סקרנות וחושים עיתונאיים מחודדים; שומע, רואה ומבין הכל.

בניגוד לחולים ולמטופלים אחרים, שבזמן הקורונה מגיעים שקטים מאוד, אפילו בחרדות ודי מבוהלים מחשש שבבדיקה התוצאה תהיה חיובית - למזלי, אני הגעתי בהכרה מלאה. אמנם על אלונקה, "חולה על אמת" שנזקק לטיפול רפואי מהיר ומיידי בבית חולים, אבל בהכרה. 

לא תכננתי להתגלגל פנימה למיון קורונה. זאת הצצה נדירה של מטופל וגם עיתונאי לתוך החפ"ק של חזית המלחמה בקורונה, באחד מששת מרכזי הקורונה המרכזיים בישראל.

על חדרי המיון המיוחדים שמעתי בראשונה עוד באמצע מארס משכני שמתגורר בנווה מונוסון, יוצא יחידה 669 שאחראי ללוגיסטיקה של הקורונה בתל השומר. ממנו גם שמעתי על מנהל מיון קורונה, ד"ר אבי עירוני. לא תכננתי ולא האמנתי שאפגוש את ד"ר עירוני, כמטופל בתוך מיון קורונה, מחובר למוניטורים, לצינורות ולאמצעי נשימה - ומוקף רופאות ורופאים בחליפות חלל כחולות־לבנות שלראשם קסדות אסטרונאוטים. 

בניגוד להמולה האופיינית בחדרי מיון בזמנים כתיקונם, לדוחק, להמוני קרובי המשפחה ולצעקות "אחות! רופא!" - ההגדרה המתאימה לחדרי המיון בעת הקורונה היא "אנשי הדממה - איש לא ראה". חולים ומטופלים מגיעים לבד באמבולנס מד"א, בדד לגמרי וללא קרובים ובני משפחה. 

נחיתה על הירח

זה קרה בשבת, 25 באפריל, בשעה 15:48. אמבולנס של מד"א החליק פנימה באיטיות לעבר מתחם חדרי המיון. "הגענו, לאן להכניס את החולה?" שאל נהג האמבולנס בקשר. "קח אותו לאזור הצהוב", ענו לו מעבר לקו. באזור הצהוב קפצו עלי בין שמונה לעשרה רופאות ואחיות עם כפפות, מסיכת פנים, קסדות מגן על הראש וחלוקים כחולים. "לא רוצה לא הרדמה ולא הנשמה!", הכרזתי. בתוך שניות כבר הייתי מחובר למוניטורים. 

וכך הגעתי לארץ הקורונה, למוצב הקדמי, חדר מיון קורונה, שיבא תל השומר. בכניסה למיון ניצבו שלושה מאבטחים חמושים. בחזית - שתי דלתות זכוכית: כשאחת פתוחה השנייה סגורה, ולהפך.

כמו המראות החד־כיווניות בחדרי חקירות במשטרה: הם רואים אותך - אתה לא. ללא תגים, ללא שמות. הרופאות והרופאים, האחיות והאחים, מכירים אותך בשם הפרטי - אתה לא. והם מדברים אליך דרך החליפות ודרך הקסדות 24/7.

מלאכים בחליפות חלל

זהו, כעת רק נותר לגלות אם אכן נדבקתי בקורונה. הייתי בידיים המסורות של מנהל מיון קורונה ד"ר אבי עירוני, של צוות הרופאות והרופאים ד"ר אבי אפשטיין, ד"ר ילנה קוסך־וולין וד"ר אפרתה היאל ושל האחים והאחיות. אולי בגלל השכבות והחליפות - את ההוראות  מעבירים הרופאות והרופאים בקול רם. פעמיים. כדי לוודא שכולם מבינים בדיוק מהן הפעולות הרפואיות שיש לעשות.

ביד המקרה, היה בסביבתי חולה קורונה שעבר את כל תהליך ההכנה להרדמה ולהנשמה. פתאום היה גיהינום בחדר המיון: רופאות ורופאים הגיעו בריצה עם מכונת החייאה ועם מכונה למכת הלם להחזרת דופק - כמו בסרטים. אצלי סגרו מייד את הווילונות כדי שלא אראה את המתרחש. אבל האוזניים שמעו הכל, את כל פעולות ההחייאה.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה הרדמה והנשמה?", חזרו אלי. "אמנם סגרתם פה את הווילון, אבל שמעתי הכל. כעת בטוח לא רוצה לא הרדמה ולא הנשמה", עניתי בביטחון, אך מייד הוספתי: "אבל עד להרדמה ולהנשמה לעשות הכל". ובכל זאת, מכונת ההנשמה היתה מוכנה ליד המיטה כל הזמן, וכך גם כל המוניטורים. וסטאז'רית עייפה ממשמרת ארוכה בחדר המיון. זה היומיום 24/7 של המלאכים בחליפות החלל.

הגעתי לעולם אחר לגמרי. ממול כבר ראיתי מורדמים ומונשמים. נעשתה בדיקת קורונה, שבדיעבד מתברר שהיא לא חזות הכל, והפחות חשובה. "קודם בפה ואחר כך באף?", שאלתי. הבדיקה נעשתה תמיד עם שני מטושים. לאחר הבדיקה מוכנסים המטושים חצי מכופפים לתוך שפופרות. סימן שהבדיקה נעשתה.

רק בסמוך לחצות אזרתי אומץ. "מה עם הקורונה?", שאלתי. "שלילית", ענה קול מנחם, "אין לך קורונה!"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו