עוצר לילי ממוקד - מעט מדי ומאוחר מדי

במקום 400 החולים שקיווינו להם לקראת פתיחת שנת הלימודים לפני שבוע, בשבוע האחרון מספר החולים המאומתים החדשים חצה את רף ה-3,000 - פי 2 מהממוצע לפני חודש בדיוק.

עלייה זו מלווה בטיפוס בשיעורי הבדיקות החיוביות, המעידים על התפרצות מעבר לתחלואה קיימת. העלייה מיוחסת בחלקה לעונת החתונות ובחלקה לפתיחת מערכת החינוך, אשר נפתחה בא' באלול במגזר החרדי.

מכאן, שמרבית החולים המאומתים החדשים הם צעירים, ולכן בסיכון נמוך לתחלואה קשה, אך אנו רואים גם יותר אשפוזים במחלקות הקורונה ברחבי הארץ ובמספרי החולים במצב בינוני וקשה. להערכתנו באוניברסיטה העברית, בקצב הנוכחי של העלייה בתחלואה בינונית וקשה, בעוד כשבועיים תהיה עלייה בתמותה וצפויים בין 20 ל-40 נפטרים ביום.

לעלייה במניין המאושפזים השלכות קשות נוספות: מאחר שמשאבי מערכת האשפוז מוגבלים, זינוק בתחלואה בקורונה מביא להסטה של תשומות ממחלקות אשפוז רגילות למחלקות קורונה.

מחלקות פנימיות וטיפול נמרץ נסגרות כדי לפתוח מחלקות לטיפול בחולי קורונה. מעבר לעומס הנגרם בשל אשפוז חולי קורונה, משמעות ההסטה הזו היא שאם חלילה נזדקק לטיפול בבתי חולים בשל מחלות אחרות, הסיכון לפגיעה באיכות הטיפול הוא ממשי.

מכאן שיש צורך דחוף בצעדים נמרצים כדי להפחית את התחלואה. בשבוע האחרון היטלטלנו בין איומי גזירות שונים שהתקבלו ושונו בתדירות גבוהה. הזיגזוג הרב הזה במספר ימים מועט גורם בלבול, חוסר אמון ותחושה שהמאבק בקורונה אינו מנוהל משיקולים רפואיים או מקצועיים גרידא.

ההחלטה על עוצר לילי היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. למעט אולי חתונות שיבוטלו בעקבות עוצר הלילה, קשה לראות את ההשפעה הרחבה שלו (בהנחה שעוצר הלילה ייאכף), שהרי רובנו נמצאים בדרך כלל בפחות אינטראקציות חברתיות בשעות הלילה וההתניידות שלנו נמוכה.

יש להכין תוכנית חירום ברורה וסדורה לצעדים שיינקטו להקטנת התחלואה לצד הקמה של מערכות תמיכה באנשים שייאלצו להישאר ספונים בבתיהם ואנשים שפרנסתם תיפגע.

כבר כיום אנו מתחילים לראות עלייה בבידודים הנגזרים מפתיחת מערכת החינוך, ואולי זה הרגע לשקול סגירה של חטיבות ביניים ותיכונים, ודאי ביישובים עם תחלואה בינונית-גבוהה, עד לירידה בתחלואה. אחרת, הבידודים ההמוניים בפני עצמם יובילו לפגיעה כלכלית במשק ובהורים שייאלצו להפסיד ימי עבודה רבים.

עד שממשלת ישראל תתעשת עם תוכנית מקיפה ותעמוד בה, זה הרגע שבו מעסיקים שיכולים להרשות זאת צריכים לעודד עובדים רבים ככל האפשר לעבוד מבתיהם.

ככלל, זו העת שבה כולנו צריכים לגלות אחריות כלפי עצמנו וסולידריות כלפי החברה שבה אנו חיים, ולשקול כיצד אנו מגינים גם על האנשים מסביבנו על ידי שמירת מרחק ועטיית מסיכות. איננו יכולים להסתמך על תחושה שהמחלה מוגבלת למגזרים מסוימים או לקבוצות גיל מסוימות, כולנו חלק מאותה חברה והנגיף אינו מבחין בין אנשים. לא ניתן להתבודד באופן הרמטי, ולכן, רק אם כולנו נתגייס למאבק - נוכל לנצח.

הכותבת היא מומחית בבריאות הציבור ופרופ' לאפידמיולוגיה בביה"ס לבריאות הציבור של האוניברסיטה העברית והדסה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו