לפעמים גם רופאים בוכים

זה התחיל אמש, בזום הנוראי הזה. הקורונה הכתיבה לנו את התקשורת במסכים שטוחים. בתוך קוביות, עלו מולי כל הצוות הבכיר של הדסה: רופאים, אחיות ואנשי מינהל.

הדסה, שמ־1 בינואר נשארה ללא תמיכות מדינה, בשיא המלחמה בקורונה שבה כולנו מגויסים ללא סייגים, היא ועוד שישה בתי חולים ציבוריים נוספים ויתומים נשארו ללא יכולת לרכוש תרופות ומתכלים ו/או לשלם שכר לצוות. זאת, בזמן שהם מטפלים ביותר מ־2 מיליון ישראלים וממוקמים בלב תחלואת הקורונה בארץ.

כבר עשרה ימים יושבים מנהלי בתי החולים הציבוריים האלה באוהל מחאה מול משרד האוצר, וכל מה שהם שומעים משורות הקואליציה והאופוזיציה זה: "אתם צודקים, אבל..."

כשאני נצמד למסך הזום מול הבכירים ועולים לדבר שלומי, מנהל הרכש, ואורית, מנהלת בית המרקחת, ומתארים לכולנו את "האין" המיידי, המאיים; ואז שומע את סיגל, מנהלת טיפול נמרץ, על חוסר היכולת המינימלית לטפל בחולי טיפול נמרץ קורונה; ואחר כך מהאחיות רלי ומנו את הקושי במחלקות הילדים ובמחלקה להשתלת מח עצם, וגם את קובי, מנהל חדר המיון, שמתאר את המתדפקים על דלת בית החולים במצב קשה - הרגשתי שאני נחנק, משתנק. דמעות הציפו את עיני, קולי פתאום הצטרד, והבנתי שאני ממש בוכה מול הצוות הבכיר שלנו בהדסה, בוכה בתסכול נוראי מול הצורך וה"אין"! 

כן, נראה שגם רופאים בוכים. 42 שנות ניסיון ברפואה הציבורית בארץ לא מחסנים, גם ותיקים כמוני! וכשזה נוגע לחוסר יכולת טיפול בחולים הזקוקים לנו כל כך - ידינו ריקות מתרופות ומתכלים, שהם חלק מהטיפול. מול מיעוט מחריד של כוח אדם, כשהמצוקה של הצוותים, שרק אלוהים יודע איך הם עוד על הרגליים, כשהם נקרעים מול המוות, הסבל, היתמות והבדידות של חולי הקורונה הנאבקים על כל שאיפת אוויר, כשהם בקושי זזים בסרבלים לבנים של מלאכים, ועושים דרכם בין שורות החולים ואלפי הצפצופים של ציוד הניטור וההנשמה. כן, אני, המנכ"ל שלהם, בוכה, מאכזב אותם, בוגד באחריותי המוחלטת לייצר מינימום תנאים עבורם, ויכולת טיפול מינימלית במטופלים ששמים יהבם גם במנכ"ל, שלא יכזיב.

הדמעות באו מאליהן ללא שליטה, הן ניגרו על לחיי בתסכול נוראי ואני מתבייש שלא החזקתי מעמד, ולא שימשתי צוק איתן לכל אלה שציפו את זה ממני. יום הדיונים עם האוצר בהמשך היה מתיש, והדגיש את מה שכולם כבר כנראה הבינו: יש מדיניות של נבחרים שמזדהים עם מצוקת הציבור, ויש "דרג מקצועי" שהדוקטרינה שלו לא כוללת את המונח "חמלה". זה בלט אתמול יותר, לנוכח הכתבה המרגשת בערוץ 12 שלשום, שביטאה את זעקת החולים המאושפזים והצוותים המותשים.

כשראיתי את החולה הנלחמת על כל נשימה, כשהיא בכורסה כשאינה מסוגלת לשכב, ופונה לראש הממשלה שיאפשר לצוות בהדסה להמשיך לתת לה את הטיפול, שוב נפרץ לי מחסום הדמעות. מזל שרק רותי אשתי הייתה לצידי, כך שנתתי לעצמי לבכות בחופשיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו