לחיות לצד הקורונה: נדרשת גישה רב-ממדית

הצורך להתחסן, מדיניות ברורה בהקשר של הכניסה לנתב"ג, תו ירוק, אכיפה ואחריות אישית - כל אלה יאפשרו לנו להימנע מסגר

אזרחים עוטים מסיכות ברחוב, (למצולמים אין קשר לכתבה), צילום: דודו גרינשפון

יותר משנה וחצי מאז שהקורונה נכנסה לחיינו, ועדיין אנו לומדים כיצד להתנהל. דבר אחד ברור - החיסונים כעת הם הגורם המרכזי שנותן לנו את המרווח להתנהל באופן אחר.

החיסונים מפחיתים משמעותית, גם כעת, תחלואה קשה ותמותה, ולצערנו פחות את ההדבקה בזן הנוכחי. אסור לשכוח כיצד במהלך הגל השלישי חווינו תמותה של מאות רבות של אנשים ועומס דרמטי על מערכת הבריאות, שלצערנו הביאו לסגר. גם עכשיו העומס רב, בשל הקורונה, וגם מתחלואה נשימתית אחרת אשר אופיינית יותר לחודשי החורף. העומס קיים גם בקהילה, בהתמודדות של קופות החולים ומערך שירותי בריאות הציבור, אך עם כל זאת - החיסונים עדיין מאפשרים לנו את אורך הנשימה הנדרש. לטענתי, בשילוב עם מערך רב שכבתי, הם מספקים גם את האפשרות ואת החובה להימנע מסגר.

המטרה, נכון להיום, היא לחיות יחד עם הקורונה. חייבים לפרוט לפרוטות את המונח הזה, אשר לצערי הפך לקלישאה, ולהבין את משמעותו. החגיגות של סיום הקורונה, שוב, היו מוקדמות מדי, למרות ההתראות של אנשי בריאות הציבור וכל מי שמכיר את המאפיינים של התפרצויות תחלואה נשימתית, כפי שבאה לידי ביטוי בפנדמיה הנוכחית. פערי ההתחסנות העולמיים, שנמשכים גם כיום, מביאים לכך שהתחלואה ממשיכה, ואיתה הסכנה להתפתחות וריאנטים. פערים אלה הם כרטיס אדום בוהק לקהילייה הבינלאומית ולמנגנוני הבריאות הגלובלית.

אז מה יש באפשרותנו לעשות? הרבה מאוד. קודם כל, להרגיש את תחושת הדחיפות ואת הצורך בעשייה, לא מתוך היסטריה והפחדות, אלא מתוך הבנה שנדרשת תגובה רב־ממדית, אינטגרטיבית, של כל הגורמים הרלוונטיים, ובעיקר לנקוט צעדים בזמן בלי להשתהות.

רבות כבר נכתב על הצורך להתחסן. כל העולם למד מישראל לפני כמה חודשים על שיטות לתמרץ באופן דיפרנציאלי, תוך עבודה עם אוכלוסיות מגוונות. חייבים לחזור לשם, עם העבודה המעולה של קופות החולים, מד"א, הרשויות המקומיות, תנועות הנוער והחברה האזרחית. בשבוע האחרון רואים שוב התעוררות. כולנו תקווה שהכנסת החיסון השלישי לתמונה תביא להפחתה בתחלואה קשה ובתמותה, אך יש לציין שלחיסון הראשון לכמיליון אנשים שעדיין לא התחסנו - יש חשיבות עוד יותר גדולה.

אך החיסונים לא מספיקים. מדיניות ברורה בהקשר של הכניסה לנתב"ג שמשרד הבריאות מקדם כעת חשובה ביותר, אבל לא תספיק ללא אכיפה. התו הירוק הורחב סוף־סוף, וגם כאן האכיפה קריטית, ומעל לכל - השילוב בין אחריות אישית של כולנו: עטיית מסיכות, היגיינה, לא להגיע חולים לעבודה ולהקפיד על הכללים. כולנו סובלים מעייפות קורונה, אבל נמצאים יחד באותה סירה.

ולסוף השארתי את הדבר שהוא מהחשובים ביותר: היערכות לפתיחת מערכת החינוך. מעבר להסכמה שהגיעו אליה משרדי הבריאות והחינוך, חשוב ביותר לראות כיצד ניתן ליישם את הדברים תוך דיאלוג ברמה המקומית וירידה לפרטים: שילוב של ההורים, המורים, הנהלת בית הספר והרשות המקומית. כמו כן, יש לבצע סקרים סרולוגיים מקדימים כדי לזהות ילדים שכבר חלו והיו א־סימפטומטיים, והכנות לקראת תוכנית מגן חינוך - תוכנית אשר תתבסס על בדיקות מסוג PCR, שעדיפות על בדיקות אנטיגן ובוודאי על בדיקות ביתיות. ניתן להגדיל דרמטית את יכולת הדיגום ל־PCR, למשל על ידי ביזור האחריות לרשויות המקומיות, ובאמצעות דיגום קבוצתי, שהוא גם רגיש יותר וגם זול יותר מבדיקות אנטיגן פרטניות. היות שכל בדיקה של ילד מחייבת הסכמת הורה, חשוב ביותר להתחיל את התהליך כבר כעת.

הדברים שנכתבים כאן כבר הומלצו מזמן על ידי קבינט המומחים ומשרד הבריאות. חייבים לעבור לתחושת הדחיפות הנכונה, תוך שיתוף פעולה בין הגורמים השונים, כדי ללמוד לחיות עם הקורונה. סגר "קצר, יעיל ואפקטיבי" בעיניי הוא יותר משאלת לב. עייפות הקורונה, היענות נמוכה והנזקים שיגיעו לא יכולים להיות תחליף לגישה רב־ממדית, שללא ספק היא מורכבת, אבל מתאימה יותר לחשיבה מערכתית של בריאות הציבור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר