המלחמה על החיים: רק בגיל 17, מאי ג'ורג', תושבת אורנית שבשומרון, גילתה לראשונה שהיא חולה בסרטן. על אף האבחון הקשה, הנחישות והרוח שלה לא הרפו ובסופו של דבר היא ניצחה את המחלה. בימים אלה, בעודה רק בת 21, היא סוגרת מעגל באמצעות חניכת ילד צעיר המתמודד עם סרטן. את מסעה האישי היא שיתפה בראיון ל"ישראל היום".
מאי מסבירה כיצד לא ניתן להתכונן להתמודדות שכזאת - בטח שלא בגיל הנעורים. "לא באמת ידעתי לאן אני נכנסת", אמרה, "וכמה קשה תהיה הדרך להחלמה המלאה".
"איך גילית שאת חולה?" נשאלה. "חוויתי למשך תקופה את כל תסמיני המחלה", היא מסבירה ומפרטת: "ירידה חדה במשקל, הזעות לילה, חום, שיעול טורדני. ובכל זאת לקח המון זמן לאבחן אותי", אמרה ג'ורג'.
איך הגבת, ברגע שקיבלת את הבשורה?
"התגובה הראשונית שלי לאבחנה הייתה כמה דמעות בודדות ביחד עם אמא, המשפחה הייתה כאובה ומבוהלת מאוד, אבל במשך כל השנים הם אף פעם לא נתנו לי להרגיש שקשה להם, הם תמיד תמכו בי ועטפו אותי כמו שרק הם יודעים, למרות שהיה לי ברור שגם הם נשברו לפעמים, אבל לא לידי", היא מתארת.
לא הרבה זמן לאחר האבחון, מאי כבר הבינה מרופאיה שלא נותר לה זמן רב לחיות. "את העובדה 'שהשאירו' לי 48 שעות בהתחלה, אני גיליתי רק בדיעבד, באמצע הטיפולים - ארבעה חודשים אחרי ההתחלה הסוערת", היא חושפת לראשונה. "כששמעתי על זה, לא אשקר, זה די הבהיל אותי. ומצד שני אמרתי לעצמי, 'יאללה מאי, עברת את זה, החיים חזקים מהכל. עכשיו ממשיכים להילחם כי המלחמה עוד לא הסתיימה, יש עוד דרך לעבור'. וכשאובחנתי בפעם השנייה, התקווה הייתה גדולה אפילו יותר - באתי מוכנה".
אפשר להיות מוכן לדבר כזה?
"זה נכון שאי אפשר להתכונן לדבר כזה", היא מודה בימים אלה, "אבל הפחד קטן במעט כשמסתכלים לו עמוק בעיניים, ומראים לו מי הבוס, מי בא לנצח".
מאי מסבירה שהאמינה בלב שלם שתחלים, גם אם לא ידעה כמה זמן זה ייקח ומה היא תצטרך לעבור בדרך. "ידעתי שלא משנה כמה הדרך קשה, אין פה אופציה אחרת חוץ מניצחון".
והיום, כשאת כבר חצי רגל בחוץ - מה גורם לך לחזור ולהתעסק דווקא בזה?
"במשך כל התקופה שחליתי, הסתייעתי באגודת 'עזרה למרפא' של הרב פירר, הייתי עם חונכת צמודה שליוותה אותי בטיפולים בבתי החולים", היא מסבירה. "כיום, כשאני מחלימה, החלטתי ללוות ילד בן 11 שמטופל במחלקה, כי אני חושבת שאחרי שנים שתמכו ותומכים בי ובמשפחתי - זה הזמן שלי להחזיר קצת מהאהבה שקיבלתי".
איך מתנהל תהליך הליווי?
"אנחנו יוצאים יחד לבלות, הוא מתייעץ איתי כשטוב וגם כשפחות, והעובדה שיש כאן הבנה הדדית, כי אני לצערי למודת ניסיון - מסייעת לו ולביטחון שלו מאוד", מאי אומרת. "אחרי כל מפגש עם הילד המדהים שאני מלווה, אני מתמלאת סיפוק וכוחות להמשיך ללוות אותו, וכמובן מקבלת כוחות להמשיך להילחם את המלחמה שלי - שעדיין לא הסתיימה", היא מבהירה בכנות.
הפחד עדיין קיים בך?
"אני חושבת שהפחד שהסרטן יחזור קיים איפשהו אצל כל מחלים, אצל חלק יותר ואצל חלק פחות, אז נותנים לפחד מקום - אבל לומדים לנצל את החיים במלואם, לצד הפחד", היא מספרת. "לכן, המסר הכי טוב שאני יכולה להעביר לחולות ולמחלימות צעירות, זה פשוט לעוף על החיים! מצד אחד להבין שהמסע הוא לא פשוט, מתיש וכואב.
"עם זאת, המסע הזה הוא תקופה, וגם היא תעבור. אנחנו חזקות יותר ממה שאנחנו חושבות, ואנחנו לא רק המחלה. יש לנו חלומות ויש לנו עתיד שמחכה לנו, שנגיע אליו לאט לאט, צעד צעד".
הרגשת שהמחלה לימדה אותך דבר או שניים על החיים?
"כמו הרבה אתגרים, סרטן מלמד פרופורציות והערכה לחיים", מאי חושפת, "פתאום רק לקום בבוקר ולפתוח את העיניים, זה לא מובן מאליו. צורת ההסתכלות שלי על העולם היום היא דרך אמונה והערכה, הסרטן אומנם לקח הרבה דברים טובים - אבל הוא גם נתן משקפיים ורודים בלתי נראים, דרכם רואים את מה שבאמת חשוב בחיים. אז התכנית שלי להמשך היא לחיות! השאר כבר יבוא", היא מסכמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו