פרסומו של תיעוד חטיפת התצפיתניות לרצועת עזה מוקדם יותר היום (רביעי) הגיע ויגיע מן הסתם גם לילדים שעלולים להיבהל מהמראות הקשים. לאור זאת ניסינו לברר כיצד "לתווך" את הסרטון לילדים וכיצד להקטין את התחושות הקשות שעולות אחרי הצפייה בו.
הצורך הזה, שייהפך לנדרש בימים הקרובים, הביא אותנו לשוחח עם המומחית לחינוך פרופ' אביטל לאופר, מרצה בכירה ולשעבר דיקן ביה"ס למדעי ההתנהגות באקדמית נתניה.
"ראשית, קשה מאד למנוע היום מילדים לראות סרטונים," היא אומרת. "יש להעריך כי רוב הצעירים יצפו ויראו את הסרטון, אם הם ירצו בכך, בימים הקרובים. לכן אני ממש לא ממליצה לנסות למנוע מילדים לראות את הסרטון, אלא אם כן מדובר ממש בילדים קטנים, אלא לתווך להם עד כמה שניתן את המידע".
בתחום התיווך הזה מציינת פרופ' לאופר, כי הנקודה הכי חשובה היא מצבו הנפשי של ההורה בעת שהוא עוסק בתיווך הסרטון לילד שלו.
"לפני שאנחנו מתחילים לשוחח עם הילד על הסרטון, עלינו קודם לבדוק שאנחנו רגועים ולא מלאים רגש של צער או חששות בעצמנו. הסיבה היא שהילדים קולטים מסרים לא מילוליים, כלומר הם יבחינו וירגישו אותנו בצורה מאד חריפה, ואם המסר הלא מילולי שלנו הוא לחץ אז גם הם ילחצו. לכן לפני כניסה לשיחה כזו כדאי שאנו נבדוק האם אנחנו מוכנים. כאן גם אני רוצה להגיד שאם אנחנו מרגישים קושי בעצמנו אז אולי כדאי לוותר על השיחה עם הילד כי אז הילד יקלוט סטרס".
בכל הנוגע לניהול השיחה עצמה, אומרת פרופ' לאופר, כי יש לאפשר לילד לנהל אותה ולהוביל אותה לפי היכולת והצרכים שלו. "ראשית יש להתאים את השיחה ואת העברת המידע לגיל, במהלך השיחה תנו לילד לשאול ולהוביל את השיחה בעצמו. אולי רק תתחילו עם שאלה כללית ותתנו לילד מאותו רגע לשאול בעצמו. צריך לדעת שיש ילדים שלא רוצים לדבר על התחושות שלהם וזה גם כן בסדר גמור. צריך לשדר שאם הוא ירצה - יש לו עם מי לשוחח באופן בטוח".
שאלנו את המומחית כיצד להגיב במקרה שבו נראה שהילד לחוץ מהמידע או מהתמונות שהוא רואה בסרטון. בכל הנוגע לכך ציינה פרופ' לאופר כי העיקרון המרכזי הוא קודם כל להירגע בעצמנו.
"אם הילד מראה סימנים של קושי, כדאי קודם כל לבדוק האם אתם כהורים מבטאים לחץ. כדאי קודם כל לנסות לסדר את הרגשות והתחושות שלנו, ולאפשר לילד לחוש שיש לו ביטחון. אחת הדרכים לבטא זאת היא על ידי נתינת תקווה, להגיד משפטים כמו 'צה"ל חזק והוא יגן עלינו', 'יהיה רק יותר טוב', 'המדינה תמשיך הלאה'. הנתינה הזו של התקווה היא מוטיב קריטי בכל הנוגע לבריאות הנפשית".
נקודה נוספת שמזכירה פרופ' לאופר היא השיחות שלנו עם מבוגרים אחרים. השיחות האלו מגיעות גם לאוזניים של הילדים שלנו ואם אנחנו מתבטאים בהן בצורה של ייאוש או חוסר תקווה המסרים האלו מגיעים אל הילדים שלנו.
"צריך להיזהר כשאנחנו מדברים עם מבוגרים אחרים בנוכחות הילדים שלא לדבר בביטויים של ייאוש כמו 'הלכה המדינה', 'יותר אין מה לעשות', 'אין לנו סיכוי'. הילדים לא מבינים את המשפטים בתוך ההקשר שלהם כחלק מכעס או ייאוש רגשי. הם מבינים את המשפטים האלו כפשוטם ובצורה מילולית. אין להם בדרך כלל את היכולת להפשטה ולכן משפט כמו 'הלכה המדינה' ייתפס אצלם כפשוטו ויגרום להם לחרדה רבה. ככלל צריך להיזהר בביטויים שלנו בבית וכן בהבעות רגש, כי הילדים קשובים אלינו גם כשאנחנו לא שמים לב".
בסופו של דבר מציינת פרופ' לאופר, כי הנקודה הכי חשובה היא לנהל את השיחה כשאנחנו מצויים באיזון רגשי.
"לא שצריך להסתיר רגשות ודאי שאפשר גם להביע רגש אבל לא להיות חרדים בעצמנו, כדי לסייע לילד אנחנו צריכים לשדר לו חוזק ולהיות אמפטיים כלפיו בלי שהוא ירגיש צורך לגונן עלינו מהעולם שלו. זו נקודה חשובה כי ילדים הרבה פעמים מרגישים צורך להגן על ההורה כשהם חשים את החרדה שלו", היא מסכמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו