פערי מעמדות: יוקר המחייה מחליש עוד יותר את החולים

בישראל יש אמנם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אבל למרות שהוא מאפשר לכל תושב במדינה לקבל שירותים באחת מקופות החולים, רמת שירותי הבריאות אינה שווה ומושפעת בין היתר ממצב כלכלי וגיאוגרפי. ליתר דיוק, העניים ותושבי הפריפריה מקבלים פחות. עם עליית המחירים, ישנו חשש אמיתי שרבים נוספים יצטרכו לוותר על תרופות וטיפולים.

לפי הלמ"ס, משנת 2000 ועד 2019 ההוצאה הממוצעת על בריאות בקרב משקי הבית בישראל עלתה בשיעור של 61.2% בחודש (מ־595 ש' ל־959 ש'). לעומת זאת, סך ההוצאות בתקופה זו עלה בשיעור של 22.7% בלבד. בדו"ח העוני ואי־השוויון של הביטוח הלאומי לשנת 2021, שפורסם בינואר השנה, העידו למעלה מ־26% ממשקי הבית כי הם לא מצליחים לכסות אל כל ההוצאות החודשיות, 10.6% ויתרו על טיפול רפואי ו־6.9% לא יכולים להרשות לעצמם תרופות מרשם.

הנתונים מדכאים אף יותר כאשר מסתכלים על דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת" לשנת 2022, שלפיו מעל שני שלישים מנתמכי הסיוע העידו כי נאלצו לוותר על רכישת תרופות או טיפול רפואי נחוץ. במדינת ישראל, אם כן, העניים חולים יותר, אבל לא יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי הולם.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב־1992 ומטרתו היתה יצירת תנאים שיבטיחו כי כל אזרח יוכל לקבל שירותי בריאות באופן שוויוני, נגיש ואיכותי. יותר מ־30 שנה אחרי נראה שהזכות לרמת הבריאות הגבוהה ביותר נותרה בידי העשירים. אמנם משרד הבריאות הציב לעצמו כיעד ב־2010 את צמצום אי־השוויון, ואמנם נעשו מספר מהלכים בנושא, אך כשמסתכלים על הנתונים, אי אפשר שלא לשאול האם נעשה מספיק ומה עוד ניתן לעשות כדי לצמצם את הפערים.

מנתונים שנאספו על ידי ארגון לתת עולה כי ההוצאה הלאומית על בריאות נותרה נמוכה יחסית לממוצע במדינות המערב. ב־2019 ההוצאה היתה 7.5% - נמוכה בשיעור של 15.7% ביחס למדינות ה־OECD, שם עומדת ההוצאה על 8.9%. כמו כן, ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל היוותה מעל לשליש (כ־35.2%) מההוצאה הלאומית, ובהשוואה לממוצע במדינות המערב מדובר בפער משמעותי. כאשר בוחנים את התפלגות ההוצאות על בריאות בקרב משקי הבית, לפי חמישוני הכנסה, הרי שההוצאה על הבריאות עולה ככל שעולה החמישון.

מנת חלקם של עניים: קוראים לזה מחלות עוני

מהנתונים של דו"ח ארגון לתת - בחמישון העליון מוציאים בממוצע 1,699 ש' על בריאות, לעומת 508 ש' בחמישון התחתון ו־878 ש' בחמישון האמצעי. העשירים מוציאים פי 3.3 יותר על בריאות לעומת העניים. בתחום בריאות הנפש מתגלים פערים קיצוניים אף יותר. ההוצאה לנפש בחמישון העליון גבוהה פי 5.1 מבחמישון התחתון ופי 4 מאשר בחמישון האמצעי.

כשמערכת בריאות הנפש בישראל קורסת, תורי ההמתנה ארוכים (ממוצע של 150 יום) ואין מטפלים, רק מי שיכול להרשות לעצמו לשלם אלפי שקלים בחודש פונה לטיפול נפשי פרטי. דווקא אנשים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, אשר על פי הנתונים מתמודדים יותר עם קשיים נפשיים, לא מקבלים את הטיפול שהם זקוקים לו.

גם מחלות מסוימות הן מנת חלקן של עניים - קוראים לזה מחלות עוני. אנשים החיים במצוקה כלכלית חשופים יותר לתחלואה עקב מציאות חייהם והם יוותרו בלית ברירה על תרופות ועל טיפול רפואי מיטיב, מה שיוביל לפגיעה במצבם הבריאותי עוד יותר.

מחלות כמו סוכרת, יתר לחץ דם וכולסטרול גבוה, כמו גם מחלות נפשיות, שכיחות יותר בקרב האוכלוסיות העניות. לפי הדו"ח של ארגון לתת - קרוב לשליש מנתמכי הסיוע סובלים מלחץ דם גבוה, בהשוואה ל־12.5% באוכלוסייה הכללית; כרבע מתמודדים עם סוכרת, לעומת 11% באוכלוסייה הכללית; ו־15.2% סובלים ממוגבלות נפשית - פי 4.5 מהאוכלוסייה הכללית.

הפערים הגדולים באים לידי ביטוי בביטוחי הבריאות וביכולת לשלם עליהם. כאמור, בישראל כל אדם זכאי לביטוח בריאות בסיסי - המשמעות היא שישנו כיסוי חלקי ודרישה להשתתפות עצמית עבור תרופות וטיפולים.

לפי סקר ההוצאות של הלמ"ס, ככל שמטפסים בעשירוני ההכנסה כך גדל שיעור ההוצאה על ביטוחי הבריאות. בעשירון העליון שיעור המחזיקים בביטוח בריאות משלים עומד על 95%, בעוד בעשירון התחתון הוא עומד על 55% בלבד. ביטוח הבריאות הבסיסי של הקופות וההידרשות לשלם השתתפות עצמית מובילים לוויתור על שירותי בריאות ומרחיבים בכך את הפערים.

"דרושה התייחסות מותאמת לצרכים"

"הביטוי המובהק ביותר של החיים בעוני הוא ההכרח היומיומי לבצע ויתורים כואבים," אומר מנכ"ל ארגון לתת, ערן וינטרוב. "עליית מחירי מוצרי המזון, האנרגיה והריבית במשק שוחקת את כוח הקנייה המוגבל ממילא של האוכלוסיות המוחלשות. ללא תוכנית לצמצום העוני, לצד מאבק מיידי ביוקר המחיה, העוני יעמיק ויביא להידרדרות של אלפי משפחות נוספות למצוקה כלכלית".

"מניעת מחלות מצמצמת פערים", אומר יו"ר ארגון רופאי בריאות הציבור של ההסתדרות הרפואית, פרופ' חגי לוין. "נדרשים צעדי מניעה, גם בתחום המחלות וגם בסוגיית ההשתתפות העצמית בטיפול הרפואי. חוק ביטוח הבריאות נכון בבסיסו - הוא נשען על צדק ועזרה הדדית ונותן מענה רחב".

"הבעיה היא שאין מנגנון עדכון לשירותים שנשחקים. התמונה מורכבת וקשורה להנגשת הטיפול ולאיכות הטיפול הרפואי. המדינה צריכה לזהות את האוכלוסיות שזקוקות למענה מותאם ולהגיע אליהן. זה לא יקר, אך דורש התייחסות מותאמת לצרכים. לצערי, חסר הקשב הזה כדי לבצע את הפעולות הנדרשות, לזהות את החסמים ולהסיר אותם".

"עוני הורג", מסביר ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון, פרופ' נדב דוידוביץ', "החל מהקושי לרכישת מזון בריא ועד להתמודדות עם תחלואה עקב הצורך בהשתתפות עצמית. אלה אינן גזירות גורל, אלא תוצר מדיניות המודעת לצורך לצמצום הפערים. מערכת הבריאות הציבורית זועקת ליותר משאבים. קיימת תוכנית לאומית שחייב ליישם בליווי סקטורים ומשרדי ממשלה".