הנס הגדול שהציל את חייהם | נר ראשון פרויקט מיוחד

לכבוד החנוכה, ליקטנו ארבעה סיפורי ניסים שיאירו את ליבכם כמו נרות החג על החלון.

מכל הלב - 14 אירועי דום לב, אבל כרמין נשארה בחיים

כרמין וולוויצי (63) התייצבה לפני כשבועיים במוקד מכבי שירותי בריאות בפתח תקווה, עם כאבי בטן וקיבה רגישה. דבר לא הכין את סובביה לכך, אבל כעבור רגע התמוטטה על הרצפה ואובחנה עם דום לב. ד"ר האדי אבו ציאם וד"ר מג'די מסוורה, יחד עם האחים עאבד עת'אמנה ואנסטסיה ברוק, ביצעו בה החייאה.

"מדובר בהחייאה מאוד דרמטית ומתוחה", סיפר ד"ר מסוורה, מומחה ברפואת ילדים שעבד במוקד באותה השעה והוזעק להציל את חייה. "כרמין הייתה ללא סימני חיים במשך דקות ארוכות", הוא משחזר. "עשינו עיסויי לב, הפעלנו את הדיפיברילטור ונתנו לה חמש מכות חשמל. ההחייאה ארכה זמן רב, ולמרות המאמצים כרמין לא הגיבה.

"אבל לא ויתרנו עליה, והמשכנו. היינו מרוכזים במשימה - להציל אותה. רק בתום כחצי שעה של החייאה אינטנסיבית כרמין פתאום היא התחילה להזיז את הידיים שלה, ואז פקחה עיניים", אומר מסוורה, וחיוך עולה על פניו. "אמרתי לעצמי שאם יש ניסים - ככה הם נראים".

וולוויצי עדיין מתאוששת מהמקרה. "כל מה שאני זוכרת מאותו היום הוא שהגעתי למוקד והתעלפתי", היא מספרת לנו. "הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בטיפול נמרץ - אחרי שהייתי מורדמת ומונשמת במשך 24 שעות. באותו היום עברתי 14 אירועי דום לב. מה הסיכוי לשרוד דבר כזה?

"אני באמת לא מאמינה שאני עומדת היום על הרגליים. עשו לי החייאה במשך חצי שעה, והאמינו שאחזור לחיים. כשהגעתי להודות לד"ר מג'די - הוא בכה, ואני בכיתי יחד איתו. מבחינתי יש לי שני ימי הולדת. אחד ביום שבו נולדתי, והשני ביום שבו הצילו לי את החיים".

"הוא המלאך שהציל את הבן שלי"

אינסטינקט אימהי וטיפול מהיר של רופא הצילו את חייו של ריף (7 חודשים), לאחר שהתברר כי הוא אלרגי לבוטנים.

"נתתי לריף לטעום חמאת בוטנים", משחזרת אמו נופית. "פתאום הוא היה נראה חיוור ואפתי, והופיעה לו פריחה. התלבטתי אם להזמין אמבולנס, או להגיע למרפאת הר חומה של קופ"ח מאוחדת בירושלים, שקרובה לבית שלי. באינסטינקט אימהי - החלטתי לרוץ למרפאה".

ד"ר אליהו גזלה, רופא משפחה בקופת החולים, שהיה באותו הזמן עם מטופל, שמע את האם המודאגת מעבר לדלת, והחליט לבדוק מה קרה. "ברגע שראיתי את מצב התינוק, הבנתי שמדובר בתגובה אנפילקטית ושאין זמן לבדוק מדדים - אז נתתי לו מייד זריקת אדרנלין", הוא נזכר ברגעים הקריטיים. "זה היה מצב חירום. בדיעבד, אם האמא הייתה מחליטה להזמין אמבולנס או מתעכבת - סיכוי גבוה שהתינוק לא היה נשאר בחיים".

נופית עדיין נרגשת לשמוע עד כמה בנה היה קרוב למוות. "זה נס אמיתי, קשה לי לחשוב על זה". מהר מאוד חל שיפור משמעותי במצבו. "כשהוא יצא ממצב מסכן חיים, ציידתי את נופית במזרקים לבית ולגן", מספר גזלה. "זמינות של מזרק לסובלים מאלרגיה יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות".

לצורך הצילומים לכתבה נפגשו נופית וד"ר גזלה לראשונה מאז המקרה, וההרגשות הציפה אותם. "אני לא יודעת כיצד אוכל להודות לד"ר שזיהה את המצב, ולצוות המרפאה שפעל במהירות. הוא המלאך שהציל את הבן שלי", אומרת האם.

"שמחתי לראות את ריף בריא", מוסיף ד"ר גזלה. "אם אפילו הורה אחד יקרא את הכתבה, יבין את הסכנה שבאלרגיות ויצטייד במזרק - עשיתי את שלי".

שנה וחצי המתנה ללב

הרופאים של אילן קשת (69) מת"א לא היו אופטימיים. הוא המתין שנה וחצי להשתלת לב, וכבר היה במצב חמור של אי ספיקת לב אחרי שעבר שלושה מקרי דום לב שהסתיימו בהחייאה.

נוסף על הקושי בתפקוד יומיומי, מערכות גופו החלו לקרוס, הוא הגיע לרזון קיצוני והרופאים נתנו לו ימים ספורים לחיות. ואז קרה הנס הפרטי שלו. פרופ' יעל פלד, המנהלת של היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא, בישרה לו שנמצאה עבורו תרומה - לב של אישה שהלכה לעולמה.

ההשתלה עברה בהצלחה ואילן קיבל את חייו בחזרה. קשה להאמין שהבחור הנמרץ שעומד מולנו היה על סף מוות.

"היום אני מרגיש מצוין", הוא מספר. "אני נמצא תחת חסותה ובידיה של יעל עד עצם היום הזה. יעל היא כמו אמא שנייה שלי. רק ילד יכול להטריד את אמא שלו בשתיים בלילה כשמשהו כואב לו".

פרופ' פלד מאשרת בחיוך. "זה נכון. הוא באמת מתקשר גם באמצע הלילה. הוא כמו בן משפחה, ולא רק שלי, אלא של כל הצוות המסור שטיפל ומטפל בו".

אילן מגיע פעמיים בשבוע לשיקום בשיבא, ומתנדב במחלקה. ביום חמישי האחרון הוא סייע בהפקת טקס "עץ החיים" במרכז הלב, חזה וכלי דם בבית החולים - טקס שכולו הוקרה והערכה למשפחות התורמים.

בטקס נפגש אילן עם משפחתה של התורמת, שליבה הושתל בגופו. "צריך תמיד לזכור שכל לב שמושתל מקורו באובדן, במשפחות שאיבדו את יקיריהן", אומרת פרופ' פלד. "בתוך כל הכאב והיגון הם בוחרים להציל חיים אחרים, ואנו אסירי תודה להם".

ביחידה להשתלות כליה מציירים חיים

הסיפור הזה קצת שונה מהיתר. אמנם יש פה עזרה רפואית הדדית בין בני משפחה - אבל הפעם אפשר לומר שהנס הוא דווקא של הרופאה המטפלת.

פרופ' רותי רחמימוב, מנהלת היחידה להשתלות כליה במערך לנפרולוגיה בבית החולים בילינסון, טיפלה בעשרות שנותיה כרופאה בכ־4,000 מושתלי כליה בישראל. בו־בזמן היה לה חלום אחר - לעסוק בציור, בשביל הנפש.

לאחר שנים של עבודה קשה, היא התפנתה לזה. "חיפשתי איזה כישרון בעצמי, כישרון מעבר למדע", היא מספרת. "תמיד חלמתי לצייר, ובמקרה עקבתי בפייסבוק אחרי צייר בשם אלעזר גלעדי שמצא חן בעיניי, ותמיד אמרתי לעצמי שאני מעוניינת ללמוד אצלו".

יום אחד, באמצע יום העבודה, היא שמעה נקישה בדלת. "הדלת נפתחה, ופתאום אלעזר נכנס אלי למשרד. הוא לא הבין מאיפה אני מזהה אותו ולמה אני כל כך מתלהבת, ואמר 'באתי לתרום כליה לאמא שלי'. ככה הכרנו. הוא באמת תרם לאמא שלו כליה, ואחרי ההליך וההחלמה התחלתי ללמוד אצלו ציור".

מצבה של האם השתפר לאחר הניתוח, וכיום היא מבצעת בדיקות מעקב שגרתיות בבית החולים. בזמן הטיפולים לקראת ההשתלה העמיקה הידידות בין רותי לצייר אלעזר. מהרגע שגלעדי הסביר לה את עקרונות הציור, גילתה פרופ' רחמימוב שנפתח לה דף חדש בחיים.

היא התחילה לצייר פורטרטים של כל אנשי המחלקה בסגנון ריאליסטי, שאת עקרונותיו למדה מהמורה החדש והמסור שלה. כיום פרופ' רחמימוב עדיין מתמידה במסעה אחר ידע רפואי - אבל בכל זאת מצליחה להתפנות למפגשי ציור ככל שהזמן מאפשר לה.