עד לפני 13 שנים שקלתי מעל 140 קילוגרמים. היה לי חלום: פשוט להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, לא היה לי משקל יעד או בגד חלומי לשאוף אליו, היה לי רק חלום שהצל שלי ברחוב יראה בגודל של אנשים אחרים, שלא אהיה שונה, שלא יסתכלו עליי במבטים משפילים. אחרי תהליך ארוך שידע עליות ומורדות, הצלחתי להגיע למשקל תקין. כן, משקל תקין. המילה "רזה" תמיד הייתה אויבת, סוג של מילה שלעולם לא אגיע אליה, ומה בכלל שירה קשורה לרזון? איך אני, שסחבתי על גופי 72 קילוגרמים מיותרים אתחבר לשורש הזה בכלל: ר.ז.ה?
וסרמן לפני השינוי, שקלה מעל 140 ק"ג. צילום: צילום ביתי
את הפעם הראשונה שנחשפתי למודל הנשי הדקיק מעולם הטלוויזיה לא אשכח. זה היה בראיון הטלוויזיוני הראשון שלי לפני עשור. התיישבתי מול המצלמות ולצידי ישבה מנחה דקיקה כל כך, עד שביקשתי מהצלם להרחיק ממנה קצת את הכיסא שלי. הרגשתי ממש לא בנוח לשבת לידה, ובמקום להיות מרוכזת בראיון הייתי עסוקה בלסדר את החולצה שלי. ראו שהרגשתי לא בנוח, ויותר מכך, במקום להרגיש את ההישג אליו הגעתי הרגשתי שוב שמנה, שוב שונה, שוב לא כמו כולם.
עולם המדיות החברתיות הציב לנו כללי משחק חדשים: כולם נראים זוהרים, כולם מידי ערב אוכלים במסעדות ואירועים מזון גורמה ומגרה ועדיין נשארים רזים. שלל דוגמניות / שחקניות / אושיות רשת מעלות תמונות של מידות לא הגיוניות, רזון שגם אם אצום שנה, מה שאין בכוונתי לעשות, לא אגיע אליהן. האוכל עבורי תמיד היה חשוב, עיקרי ומרכזי, וכך זה כנראה יישאר לשארית חיי. אני מגדירה את עצמי כ"פודית", אכלנית שגם רואה את החוויה באכילה, וכן, יש לכך השלכות על המשקל ומעבר לכך – על הכוחות והמאמצים אותם אני משקיעה בשמירה עליו.
עולם הרשתות והאינסטגרם בפרט, מרגיז אנשים ונשים כמוני במיוחד. מדוע? כי אחרי הדרך הארוכה שעברנו רק כדי להגיע למנוחה ולנחלה, העולם בחוץ מכתיב רזון קיצוני, פעמים רבות לא בריא, רזון שנובע משלל דיאטות קיצוניות ומוזרות. אך מה שקורה באינסטגרם לא צריך להפתיע אותנו. האינסטגרם משקף את מה שאנחנו רואים לעיתים קרובות גם במציאות: אישה במשקל תקין שנאלצת לקנות מידה 44 בחנויות הבגדים, נערה במבנה גוף בריא ותקין שצריכה לקנות בחנויות לנשים וילדה בת חמש שקונה מידה 12 בחנויות, היות ומידה 5 המותאמת לגילה אפילו אינה קרובה להתאים לה.
תרבות הרזון היא כבר מזמן לא רק מידה במכנסיים, היא תורה שלמה של מה שאנחנו רואים ברשתות החברתיות. מעבר לזה שהחיים שם תמיד יפים, בקושי תמצאו מישהו או מישהי שיעלו תמונה לא מחמיאה. כך נראה אותן, מושלמות, וכך הילדות שלנו יראו אותן היום וגם בעוד מספר שנים. במקום לחשוב על מה בריא ונכון לי, הם ינוהלו על-ידי "תרבות הסטורי".
"מה שרואים על המסך הוא לא המציאות"
במהלך השנים לימדתי את עצמי להתמודד עם אלו שלרגע ממש רציתי להראות כמותן ואף הרגשתי שוב "שמנה" לידן. ולי יש סיפור מיוחד. אני לא אוכל להגיע לרמות רזון כאלו אלא אם אכנס לחדר הניתוח, אתאמן שעות על גבי שעות ואוכל לפי דיאטה קיצונית. במרוצת השנים למדתי לכבד את הגוף שלי, את הדרך שהוא עבר, את העובדה שעבדתי כל כך קשה כדי להגיע עד הלום. למדתי שזה פשוט לא פייר לא להתגאות בגוף שלי למרות החלקים שאני פחות אוהבת בו.
גם אחרי שהפכתי לאמא לשתי בנות היה לי ברור שלא אוכל לנצח להסתיר את התכנים האלו מהן. אנחנו חיים בעולם האינסטגרם, וככל שהשנים עוברות צינור המסרים הזה רק מתעבה ושוקק יותר. כולם שם, כולם חיים את המסך הזה, את הפילטרים ואת התגובות אותן הם מקבלים. לכן, החלטתי מגיל צעיר מאוד ללמד אותן לאהוב את עצמן כפי שהן, לכבד את הגוף שלהן, לימדתי אותן שאנשים מגיעים בכל מיני צורות וגדלים. לימדתי אותן מה שלימדתי את עצמי שנים, שכל אחד מיוחד בצורתו שלו, שמה שרואים מעבר למסך לא תמיד נכון ותואם למציאות.
"הגוף שלנו צריך את הכבוד המגיע לו". שירה וסרמן. צילום: שי פיירשטיין
אז בפעם הבאה שתשתקף אליכן מהמסך אותה דמות, אל תחשבו כמה תרצו להראות כמוה. תזכרו שלכל אחת ואחד יש את החבילה שלו, הגוף שלנו צריך קודם כל ומעל הכל לקבל את הכבוד המגיע לו, הוא המנוע שלנו, המכונה הכי יוקרתית שקיימת. הגוף שלנו הוא הרבה מעבר למותן צרה, לרגליים דקיקות ולבגדים במידה 36.
לא כל מה שרואים באינסטגרם, הוא מה שנמצא בחיים האמיתיים. לא כל מה שרואים הוא כל כך פשוט, נקי ויפה. מאחורי כל תמונה ופילטר עומד סיפור, רגע שלא נקלט בעדשת המצלמה. נכון, כולנו רוצים תמונות יפות ומרוטשות, להעלים כל קמט או נפיחות, ועדיין בואו לעיתים נעלה תמונה פחות מחמיאה, פחות מפולטרת, פחות "החיים הזוהרים" ויותר "החיים האמיתיים". בואו נראה לילדים שלנו שמאחורי כל סטורי יש גם סיפור אמיתי.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו