רועי ברקוביץ', כדורסלן עבר ישראלי ובנו של אגדת העבר מיקי ברקוביץ'. הוא גדל במחלקת הנוער של א.ס רמת השרון וגם שיחק בנבחרות הצעירות. את קריירת הבוגרים החל באליצור אשקלון ולאחר מכן שיחק ברמת השרון על גלגוליה השונים, עבר בקפריסין ובהולנד שם זכה באליפות ובגביע. לאחר מכן חזר לארץ ושיחק במכבי גבעת שמואל לפני שפרש בגיל 27 בגלל פציעות.
בעשור הקודם ניהל את א.ס רמת השרון וגם את אליצור אשקלון, ובשנים האחרונות הוא בעלים ומנהל בחברת אתלטיו-ספורט יחד עם שותפו פרי לוי המתמחה בייבוא, ייצור ובהתקנה של מתקני ספורט לאולמות ובנוסף מחזיק בית ספר לכדורסל בבעלותו. בנו הגדול אריאל (13) משחק גם הוא כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ת"א ובאקדמיה של המועדון. ביתו שני (12.5) היא אלופת ישראל ואלופת אירופה בריקודים סלוניים. בשבת יציין ברקוביץ' את יום הולדתו ה-40.
- איך זה מרגיש להחליף קידומת ולהגיע לגיל 40?
"את האמת זה מרגיש אותו דבר. אני לא מרגיש משהו שונה, אבל כנראה שאני עדיין לא קולט שאני בן 40. הרבה אומרים לי שיש משבר גיל 40, ולשמחתי אני לא חווה את זה".
- בוא נחזור קצת אחורה. מה הזיכרון הראשון שלך מכדורסל?
"הייתי בן 4-5, ואני זוכר את עצמי ביד אליהו רץ עם אבא שלי על המדרגות בסוף אימון של מכבי. תמיד אחרי האימון כולם היו הולכים להתקלח, ורק אבא שלי היה נשאר לזרוק, לעשות מתיחות וגם לרוץ את המדרגות".
- היית לך ברירה בתור ילד, או שהיה ברור מהתחלה שאתה הולך להיות שחקן כדורסל?
"ההורים שלי נתנו לי מגוון אפשרויות לבחור, החל מכדורגל, ג'ודו, טניס ואפילו הייתי בחוג של קומיקס שמאוד אהבתי. מעולם לא הרגשתי איזשהו לחץ שאני חייב להיות כדורסלן, או שזה מה שמצפים ממני ואם לא אז הם יתאכזבו. גם אחי ניב הלך לחוג בישול. זה פשוט הגיע באופן טבעי, שזה הכי נכון".
- מה הרגע הכי מיוחד שאתה זוכר מהקריירה כשחקן?
"יש כמה רגעים. הייתה לי תקופה מאוד יפה בנוער של רמת השרון. התחברנו ואנחנו עדיין בקשר מאותה תקופה. היו כמה רגעים מיוחדים לאותה קבוצה, אחד מהם הוא חצי גמר הפלייאוף בליגת העל לנוער מול מכבי ת"א של גיא פניני, יותם הלפרין ומורן רוט. במשחק הראשון הפסדנו בבית ב-30 הפרש, ואז במשחק השני בתל אביב ניצחנו ב-34 הפרש ועלינו לגמר. זה אחד הרגעים המרגשים שהיו לי. גם הזכייה באליפות ובגביע בהולנד עם דן בוש הם רגעים מיוחדים שחרותים אצלי בזיכרון".
- פרשת בגיל 27 בגלל פציעות. אתה לפעמים מצטער שלא יכולת לשחק יותר שנים וליהנות מכדורסל?
"מאוד כואב לי שנאלצתי לפרוש בגיל צעיר לקריירה של ספורטאי, וזה גם בא לי בהפתעה, לא משהו שהייתי מוכן אליו. במהלך הקריירה עברתי כמה ניתוחים בברך שמאל וחזרתי לשחק, וגם לניתוח הרביעי נכנסתי בידיעה שאני חוזר לשחק אחריו, אבל כשהתעוררתי הרופא אמר לי שאם אני רוצה לשחק עם הילדים בעתיד ולא לגמור את הקריירה על כיסא גלגלים, אז כדאי שאפרוש".
"לקח לי שנה שלמה להתאושש מזה, לא רציתי לשמוע על כדורסל ולא לראות כדורסל, ולאט לאט הצלחתי לצאת מזה. הלכתי ללמוד ואחרי זה מצאתי את מקומי ברמת השרון בתור מנהל מקצועי ברמת השרון. בתווך גם הייתי שותף חיצוני במשרד עו"ד וייצגתי שחקנים תקופה מסוימת, מה שגם עזר לי לצאת מהבאסה".
- במהלך העשור הקודם ניהלת כמה קבוצות כדורסל, זה משהו שאתה רוצה לעשות בעתיד?
"יש לי את בית הספר לכדורסל שלי ואת החברה שלי, ואני נמצא במקום שאני שלם עם עצמי ואני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אבל בעתיד דברים יכולים לקרות. בענף הכדורסל תמיד דברים יכולים להתגלגל, אז יכול להיות. אני לא אומר לא".
- אתה עוקב אחרי הכדורסל הישראלי?
"בוודאי. למי שנמצא בכדורסל כל כך הרבה שנים קשה להתנתק".
- אני רוצה להשתמש בפרספקטיבה שלך כשחקן בעשור הראשון של המילניום וכמנהל בשנים האחרונות, מה המצב היום של הכדורסלן הישראלי? יש לו יותר הזדמנויות, יותר כלים, יותר אפשרויות?
"תמיד אומרים מי שטוב ישחק, זה נכון ולא נכון, כי לפעמים צריך את ההזדמנות מהמערכת, והיום לדעתי יותר קשה בגלל שיש הרבה זרים בכל קבוצה. בזמן שלי כשחקן היו יותר הזדמנויות, למשל גיא פניני שקיבל הזדמנות ברעננה או עודד שעשוע ברמת גן, והיו עוד הרבה שחקנים. אני לא אומר שהיום לא מקבלים הזדמנויות, אבל יותר קשה לפלס את הדרך. יש הרבה שחקנים מוכשרים שנמצאים בליגה הלאומית, שבסיטואציה טובה ועם מערכת שהייתה דוחפת יותר, הם היו בליגת העל".
- איזה טיפ אתה יכול לתת לבן של כוכב שמתחיל קריירה של ספורטאי?
"שאלה טובה. אחד הטיפים זה תמיד להיות מוכן שיצפו ממך ליותר ולהיות מוכן לעבוד יותר קשה מכולם, כי תמיד יסתכלו עליך בזכוכית מגדלת ויהיו הערות מאנשים מסביב. תמיד זה דרש ממני להיות הכי מרוכז ולתת מעצמי כל מה שאני יכול בכל רגע נתון, בכל אימון, בכל תרגיל חימום ובטח במשחקים. אצלי זה היה מושרש באופי, כי ראיתי את זה מהבית, ההתייחסות של אבא שלי למקצוע הייתה נדירה, ולכן הוא הגיע לאן שהוא הגיע".
- אביך קיבל בסוף השבוע פרס מפעל חיים. אני בטוח שזה רגע מרגש עבורכם.
"אנחנו מאוד מתרגשים, ואבא מאוד מתרגש. אין ראוי ממנו לקבל פרס מפעל חיים. קשה להבין את זה, אבל בכל מקום שאני הולך, כל מי ששומע שאני הבן של מיקי, אומר לי כמה שמחה אבא הביא לאנשים וכמה אהבו אותו וכמה הוא תרם למדינת ישראל. הוא היה שגריר והוא עדיין שגריר של המדינה. אנחנו מאוד גאים בו".
- לסיום, מיקי ברקוביץ', עומרי כספי או דני אבדיה? מי הכדורסלן הישראלי הגדול בהיסטוריה?
"אני ממש לא אובייקטיבי, אבל אני באמת חושב שלא היה ולא יהיה כמו מיקי ברקוביץ'. להוביל קבוצה כמו מכבי ת"א עם הלחץ והתחרותיות ולהיות אחד השחקנים הכי טובים באירופה, ולהוביל את נבחרת ישראל למקום השני באליפות אירופה, אני באמת חושב שהוא מס' 1 בכל הזמנים, ואני לא רואה מישהו שיכול לעבור אותו. יחד עם זאת, גם עומרי כספי וגם דני אבדיה הסבו הרבה גאווה וכבוד לכדורסל הישראלי".
