הדבר שלא מדברים עליו שקורה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

אם אדבר על פוסט טראומה, מניחה שרוב האנשים ידמיינו משהו שדומה להלם קרב כמו שהוא מוצג בסרטים האמריקאים. אזעקה ברחוב גורמת לאדם להיות אלים, קול אגזוז גורם לבכי. סיבה ותוצאה נורא לא מעורפלים, מאד ישירים. רובה שווה רעש של כוס מתנפצת. זה מזכיר לו את עיראק.

מי שבכל זאת מכיר קצת יותר, יחשוב מיד על אזהרות הטריגר שמופיעות לפעמים לפני פוסטים רגישים בקבוצות פמיניסטיות או בקירות של פעילות. "טריגר אונס" "טריגר אלימות" שמזהירים מפני תכנים מפורשים, תיאורים של אלימות שהם גרפיים או בוטים וכבר פייסבוק בעצמו התחיל לשאול אותנו על תמונות "אתה בטוח שאת/ה רוצה לראות?" ומכסה בפילטר מעושן.

הלוואי שזה היה כל כך פשוט. אני נמנעת מתיאורים גרפיים של אלימות, לא ראיתי "משחקי הכס" ואני אומרת "לא תודה" גדול לכתבות העוסקות בפדופיליה, שאמנם הן חשובות להגברת המודעות אבל הורסות את יום העבודה. אבל טריגר זה משהו אחר. משהו הרבה פחות ברור ומובהק, משהו חמקמק.

איך אני אמורה להסביר "טריגר נבוקו"? כן, אני די בטוחה שאני האדם היחיד בארץ שנלחץ ולא יכול לנשום כשהיא שומעת יותר משלושה תווים מתוך "שירת העבדים העבריים".(מתוך האופרה 'נבוקו')

במסגרת העבודה שלי על טיוב שירות החירום לנפגעים ונפגעות של אלימות מינית, נחשפתי במהלך שבע השנים האחרונות לעדויות מתוך החדרים האקוטיים. אני יודעת על דברים שאזהרת טריגר קטנה עליהם. אני יודעת ומכירה את כל סוגי האלימות הכי גרפיים ומפורטים. ראיתי מה פסיכופטים עושים לכל מי שחלש, להתעללות הבלתי נתפסת בנערות חסרות הכרה, בטרנסג'נדריות במעגל הזנות, בילדים מתחת לגיל חמש. למדתי יותר במהלך שש השנים האחרונות על נשיכות, זרע וקרעים מאשר אני מאחלת לכל אויבי.

ועדיין, העבודה שלי לא גורמת לי לטריגר. אני לא מתמוטטת, לא מתפתלת בבכי, לא קשה לי לנשום. אני תמיד שם בשביל כל מי שפונים אלי, לא חשוב מה מספרים לי. זאת הסיבה שבגללה מספרים לי. אומרים עלי שאני חזקה. יכול להיות שזה נכון ואולי, בואו נודה, אני פשוט חלשה כשלא רואים. יש לי רגישויות אחרות.

אחרי חודשים ארוכים הפוסט טראומה המורכבת שלי הרימה ראש מכוער דווקא ממשהו פעוט. מישהי ניסתה לחבק אותי ואני התחמקתי. לא רציתי. זכותי. אבל אז היא רדפה אחרי וניסתה להסביר לי שלא התכוונה, עם המילים "את התבלבלת". איזה צמד מילים נורא עבור מי שחוותה פגיעה מינית בילדות וחמש עשרה שנה בבתי משפט.

"את התבלבלת".

אני לא יודעת אם אפשר להעביר במילים תחושה שאגרוף סוגר לי על הלב ואני נחנקת. אני נאבקת לא לאבד את ההכרה ברחוב כי מישהי אמרה לי "את התבלבלת". וכבר ימים אני חווה סיוטים מהאלימים שהיו לי. ארבע בבוקר אני מזיעה במיטה כאילו נרדמתי בסאונה וקשה לי להתרכז בפגיעות, כי היא שוב ושוב רודפת אחרי להסביר "את התבלבלת". התבלבלתי? אני לא יודעת. אולי זה בכלל לא חשוב, כי הדיון הוא בכלל על אירוע אחר שהסתיים לפני יותר מעשרים שנה. ועדיין, הנה הוא כאן.

יעל שרר. צילום: לובה פיין

שבע שנים שאני מלווה נשים וגברים, ילדים, ברגעים הראשונים אחרי אונס ותקיפה מינית. ראיתי בוץ ודם, שמעתי בכי קורע לב ונרטבו לי הכתפיים מרוב דמעות וחיבקתי יותר נפגעות משאני יכולה לזכור, נענעתי נשים עד שנרדמו, גם גבר אחד, החזקתי יד למי שבקושי בהכרה, הייתי על הקו עם נשים שיכורות שיודעות שמשהו קרה ולא יודעות מה, והייתי שם בשבילן. חזרתי הביתה וידעתי שעשיתי טוב כל יום וישנתי טוב כל יום. הן לא הופיעו לי בחלומות וגם לא בסיוטים.

אז אני לא יודעת אם אפשר להסביר למי שלא מבין מה זה טריגר. איך שהוא חי בתוכינו. תחושות, מראות, קולות, ריח שמחזיר אותנו לאחור כאילו מה שהיה פעם קורה ממש עכשיו ואת לא במציאות, את באירוע. את מותקפת על ידי זיכרונות שהם האמת שלך, ואת יודעת שלא קורה כלום, אין איום, אין התקפה, אבל את מפחדת על חייך ואת רצה בלב לשום מקום, ואת לא יכולה להפסיק. וזה חוזר פעם, ופעמיים, ומאה פעם ואת לא מסוגלת להפסיק לרוץ ממשהו אחר שרודף אחרייך ואומר לך "די, שקט, את התבלבלת" והוא כבר לא שם מזמן, אבל את כן.

השבוע העמוד של "אחת מתוך אחת" יצא בקמפיין משותף עם התכנית "הצינור" וקבוצות וארגונים פמיניסטיים רבים וטובים, תחת ההאשטאג #ME2PT, כדי לעורר מודעות לפוסט טראומה ממנה סובלים מי שנפגעו מינית. אנו קוראות לנפגעות ונפגעים לשתף את החוויות שלהם תחת ההאשטאג, כדי לעורר את המודעות להשלכות ארוכות הטווח של פגיעה מינית. למרות המודעות, נדמה שדווקא בנושא הזה, הציבור לא מבין, לא מכיר ולא יודע.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=183828

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו